בסופ"ש שעבר (סופ"ש במונחי חו"ל) התרחשו שני אירועים גדולים בארה"ב. הראשון, בשבת ה 7 לאפריל, UFC 223 עליו כתבתי בהרחבה בטורהקודם, ומיד אחריו בראשון, ספינת הדגל של ה WWE – רסלמניה 34. בזמן שה-UFC התרגש לנוכח שבירת שיא נוכחות קהל לארינה בברוקלין עבור אירוע ספורט (סביבות ה 17 אלף), הארגון הוותיק יותר, ה-WWE ערך אירוע מול קרוב ל 80 אלף איש (בארינה) ולא בדקתי נתוני Pay per view. אפשר להניח די בוודאות שרסלמניה מכרה הרבה יותר.
לא הזכרתי את הנתונים כדי להקטין את ה UFC, בטח כמי ש-MMA הוא הספורט המועדף עליו. ציינתי אותם כדי להתחיל דיון בכמה סוגיות מעניינות שנובעות מהמפגש הזה בין שני ארועים שהרבה פעמים מוזכרים באותו דיון, כמו גם להתייחס לכמה סוגיות אקטואליות.
It’s still real to me dammit!
אתייחס קודם כל ל WWE ואענה על השאלה שלא מעט אנשים מפחדים לשאול – זה אמיתי?!
קודם כל, מה זה "אמיתי"?
- האם המתאבקים באמת מכים אחד את השני? התשובה הפשוטה מאוד היא – לא. התשובה המעט יותר מורכבת היא – הם מכאיבים אחד לשני כמה שפחות. ככל שנדרש לבצע איזה שהוא מהלך.
- האם התחרות\קרב אמיתי – לא. המנצח נקבע מראש והמתאבקים מבצעים הוראות (יש לומר ש"האיך", נתון לא מעט לשיקולם האישי).
- האם ה"סיפורים" וה"יריבויות" אמיתיים? התשובה הפשוטה היא לא. התשובה המעט מורכבת היא – לפעמים המציאות זולגת אל התסריט. לעיתים מאוד קרובות, המתאבקים מיודדים מאוד אחד עם השני ורק מקיאים תסריט אל מול המצלמות. לעיתים ה-WWE מתלבשים על עוינות אמיתית בין מתאבקים ומכניסה אלמנטים ממנה לתסריט. בכל מקרה – מה שרואים על המסך הוא משחק.
הבנו שזה "לא אמיתי", כן? גם מהבחינה של ספורט תחרותי (זה לא) וגם מהבחינה של "תוכנית ריאליטי" (זה לא).
נקודת התייחסות מעניינת היא שינוי שמו של הארגון. בעבר הוא נקרא WWF – World Wrestling Federation. אבל קדם לו ארגון זכויות בעלי החיים WWF – World Wide Fund for Nature והנ"ל הגישו תביעה כנגד הבייבי של וינס מקמהון ולבסוף, בית המשפט הכריח את מקמהון לשנות שם. ב-2002 הכריז הארגון על שמו החדש – WWE או World Wrestling Entertainment.
ההודעה הזו, למי ששם לב, שמה סופית את החותמת (ומדהים שזה לקח כל כך הרבה זמן) על הפיכתו של ה-WWE מארגון שמנסה לשדר את עצמו כספורט לכל דבר, לארגון שמצהיר בבירור – אנחנו בעסקי הבידור. כחמש שנים קודם, התרחש מאורע מעניין שכנראה פעל כזרז רציני לחשיפת ה WWE כבידור נטו. ב-1997 ברט הראט נכנס לזירה ל"קרב" הגנה על התואר שלו מול שון מייקלס. נאמר לו ע"י מקמהון שהוא שומר על התואר – בידיעה שהארט עומד לעבור לארגון ה WCW, המתחרה הישיר של ה WWE, אבל מייקלס, בהוראת מקמהון, ביצע מהלך זריז, ה"שופט" מיהר מאוד לתת לו את הניצחון וברט הארט – עד אז אולי הכוכב הכי גדול (לבטח הכי מוערך) של הארגון השתולל מזעם. בשידור ישיר יצא מהתסריט וירק על מקמהון, לפני שסימן לקהל ולמצלמות W – C – W.
מקמהון ושות יצאו לקרב בלימה ועשו הכל כדי "למזער נזקים" מבחינת שמירת הפאסון של "ספורט", אבל זה כנראה היה מאוחר מדי. כל זה קורה במקביל לשימוש הולך וגובר באינטרנט, והצונאמי של המידע ששוטף את ההמונים עושה את העבודה של WWE לקשה יותר בכל יום שעובר.
למרות שזה מבויים, עדיין צריך לרוץ, לקפץ, לרחף לפעמים ולבצע כל מיני משימות פיזיות. בלי זה אתה סתם איש עם שרירים ויש מיליונים כמוך. ממש לא יזיק רקע לגיטימי בהיאבקות, ג'ודו וכו' (קורט אנגל הוא דוגמא מצויינת ועוד אחת בהמשך).
למרות שזה מבויים, נסו (בעצם לא, אל!) ליפול מסולם על הגב, ולקלוט גוף במשקל 100 קילו פלוס לפעמים שנוחת עליכם מגובה דומה (אפילו אם יש טריקים למנוע פגיעה חמורה). צריך בכל זאת את היכולת לקבל שטוזה ולהמשיך הלאה.
ובסופו של יום זו הצגה. ובהצגה צריך שחקנים. אז נכון שאין סיכוי שדה נירו ופאצ'ינו היו מגיעים לשם, אפילו לא ניקולאס קייג' עם שיער ארוך. ובכל זאת, דוויין ג'ונסון (יעני דה רוק) ודומיו הם מהדמויות היותר פופולאריות ב-WWE.
אז לבסוף – האם זה אמיתי? זה אמיתי במסגרת של תוכנית בידור ותו לא. ניתן (וראוי) להעריך את המשתתפים על כישוריהם בתחום, ובמקביל לא לייחס להם יכולות שאין להם.
אבל… מ 2008 התחיל תהליך. תהליך איטי ומאוד מוגבל אמנם, אבל מעניין. תהליך של זליגה של מתאבקים מכיוון ה WWE לכיוון של MMA והיום גם – בקטנה\גדולה – להיפך. שתי דמויות בולטות מה-WWE החליטו שהם רוצים לבחון את היכולת שלהם בספורט הצעיר. האחד – ברוק לסנר והשני בובי לאשלי. ולהזכירכם, ב 2008 ה UFC עדיין נחשב לארגון די קיקיוני של ספורט די "מוקצה". אמנם, תוכנית הריאליטי שלהם – The ultimate fighter ברשת Spike בטלוויזיה האמריקנית התחילה לעשות את שלה, אבל החשיפה שלהם לקהל הרחב היתה רחוקה שנות אור מהחשיפה הנוכחית (שהיא עדיין לא קרובה אפילו ל WWE).
ובכל זאת, שניהם (אחד ב UFC ואחד ב Bellator) הציגו יכולת גבוהה בהרבה ממה שציפו לה (שלא לומר ייחלו לה) אוהבי ה MMA. ברוק, אחרי הפסד של טירון (מה לעשות הוא היה כזה) לפרנק מיר, כבש את פסגת ההר והפך לאלוף המשקל הכבד בארגון. זה די חילק את האוהדים בין אלה שפירגנו (גם להישגים וגם לכוח החשיפה שלו – אולי הסיבה העיקרית שקיבל בכלל צ'אנס), לבין אלה שנטרו לו טינה מכיוון שהעז לבוא מה"ספורט המזוייף" של ה WWE. לאשלי צבר מאזן מרשים בבלאטור וארגונים אחרים (למרות שלא מדובר בשמות גדולים).
לאחר מכן (עם הבלחה אל UFC200) חזר לסנר ל WWE והמשיך מהיכן שהפסיק. רק שהפעם עם הלגיטימציה שנתנה לו התקופה ב UFC.
עושים Fast Forward לסוף השבוע האחרון.
לפני UFC 223 קונור מקגרגור שוב גנב את תשומת לב ההמונים מהמאורע עצמו תוך התנהגות כל כך WWEית שיש לא מעט אנשים שמאמינים שהתקרית הזו היתה מבויימת בהתאם.
יומיים אחר כך, ברסלמניה 34, רונדה ראוזי הופיעה ב"קרב" הבכורה שלה ב WWE. לפי כל הדיווחים, הביצועים שלה היו מעל ומעבר לכל הציפיות. ואין בזה שום פלא. היכולות האתלטיות שלה הן ברמה מאוד גבוהה, הג'ודו שלה ברמה הכי גבוהה שאפשר לגייס והלגיטימיות שלה ב WWE בלתי מעורערת שכן מדובר באלופת ה UFC לשעבר. בהקשר הזה ממש לא חשובה העובדה שיכולת הסטרייקינג שלה נחשפה כבלתי מספקת ל UFC. אמרנו – זה אמיתי במסגרת של תוכנית בידור, והחשיפה המוקדמת שלה רק תעזור לה, ובעיקר לכיס של וינס מקמהון וילדיו. אני צופה לה עתיד מאוד מזהיר בארגון. לא אגזים אם אומר שבניהול נכון היא עשויה להגיע למימדי הצלחה חסרי תקדים (והצלחה ב WWE נמדדת בעיקר כלכלית – מכירת כרטיסים, pay per view והמון מרצ'נדייז).
אשוב כעת לקונור מקרגור. קונור הוא לוחם MMA מצויין ולא צריך את החותמת שלי. הוא גם מוכר מצויין. הוא גם נראה כמי שאין לו עניין רב להמשיך ולהוכיח את עצמו בספורט. אולי התחושה שמיצה כבר את הכל, אולי הכסף שהרוויח בקרב אחד מול פלויד מייוות'ר, אולי משהו אחר. אולי יש לו אפשרות אחרת. דיברנו על הלגיטימציה של ראוזי ב WWE. ובכן, לקונור – אם יבחר – תהיה לגיטימציה גבוהה בהרבה. קודם כל בגלל שהוא גבר (אני לא אומר שזה טוב, אני אומר שזה המצב). מעבר לכך, כישורי המיקרופון ובעיקר הבנת קהל היעד שלו היא בכמה וכמה רמות מעליה. אי אפשר לדעת מה יעשה מקרגור. לא בטוח בכלל שהוא יודע מה יעשה next.
בכל מקרה מדובר בתופעה מעניינת שכבר שנים מעסיקה את הקהלים של אוהדי ה MMA וחובבי ה WWE. בהתחלה, נראה היה שמדובר בשני שווקים שונים לחלוטין. כאמור, עם הגעתו של לסנר, נראה שהתחילה יצירתו של חיתוך כלשהו ביניהם, והיום נראה שהחיתוך אף גדל.
אישית, ובתור אחד שנהנה מ WWE בשנות האלפיים המוקדמות עם דור של מתאבקים כשרוניים (החביב עלי היה כריס ג'ריקו) ולפני שנחשפתי ל MMA, אין לי שום בעיה עם זליגה מאחד לשני, כל עוד – "אנחנו פה והם שם". אלה שני קצוות על ספקטרום שבצדו האחד נמצאות אומנויות הלחימה הטהורות, ובצד שני אומנות המשחק והבידור.
אני לא רואה ב WWE כ"ספורט מזוייף" מכיוון שזה לא ספורט, ואני לא רואה ב MMA בידור (לא כהגדרה אבסולוטית) אלא כספורט מבדר. בדיוק כמו שכדורגל או הוקי מבדרים אותי. אם בעבר היה נחמד, היום, עבורי ה WWE לא יכול להוות אפשרות בידור מכיוון שנחשפתי ל MMA. ברגע שראיתי והתחלתי להבין את הדבר האמיתי, אני פשוט לא מסוגל לקבל את ה"הדמיה" ללא גיחוך (זה פשוט כל כך רחוק מלהיות אפילו הדמיה אפקטיבית).
מעניין לשמוע אם אתם נמצאים על הספקטרום הזה בין Pro-Wrestling ל MMA, ואם כן איפה? מה הזכרון המשמעותי שלכם מ WWE? האם קניתם אי פעם את הסיפור שלהם?
