על חוויה של פעם בחיים בחצאי גמר ליגת האלופות

// מאת נמרוד זילברמן

ארבעה משחקים, שלושה-עשר שערים, שני קאמבקים מהסרטים וחוויה אחת בלתי נשכחת. בזמן שחבריי יצאו למזרח ולדרום אמריקה, אני בחרתי לעשות את הטיול אחרי צבא שלי באירופה, בחצאי גמר ליגת האלופות. כל הארבעה.

לונדון: טוטנהאם נגד אייאקס (1-0)
לא יכולתי לבקש פתיחה טובה יותר למסע האירופי שלי/ הקבוצה שאני אוהד בחצי גמר ראשון בתולדותיה נגד הקבוצה הכי מלהיבה העונה בליגת האלופות, שלא הייתה בחצי גמר יותר מ-20 שנה וכל זה באצטדיון חדש מהניילונים.
האווירה הייתה מדהימה לאורך המשחק כולו והקהל חי כל רגע במשחק, השירה (המעטה אמנם) נשמעה מדהים והדהדה באצטדיון החדש בצורה שלא שמעתי בעבר וחיפתה על משחק בינוני שהסתכם בשער של ואן דה בייק וקורה של נרס.
פתיחה רגועה לטיול שמשאירה תקווה לגומלין.

ברצלונה: ברצלונה נגד ליברפול (0-3)
זאת לא הפעם הראשונה שאני מבקר בקאמפ נואו, אבל זה תמיד מרשים מחדש. 98 אלף צופים, כאילו לקחו את כל תושבי מודיעין והושיבו באצטדיון.

הפעם זכיתי למשחק שעלה על כל הציפיות שלי – מצבים מהשנייה הראשונה, משחק אנרגטי ומהיר וקהל הקונצרטים של ברצלונה בהופעה נדירה (אוהדים מקומיים אמרו לי שזו היתה אחת ההופעות הטובות ביותר שהם זוכרים מהקהל). היו רגעים מעטים שהקהל עשה כל כך הרבה רעש שזה טיפה כאב לשמוע. ואם כל זה לא מספיק, זכיתי לראות את מסי במלוא גדולתו מסובב כדור חופשי מדהים היישר לחיבורים של אליסון.
האכזבה היחידה שלי הייתה הקורה של סאלח, רציתי להשאיר סיכוי לגומלין…

ליברפול: ליברפול נגד ברצלונה (0-4)
האצטדיון הקטן מבין הארבעה (כמעט ביחד עם אייאקס) היה הכי מיוחד בעיני. משהו באנפילד מרגיש הכי סגור ומנותק משאר העולם ונתן אווירה כאילו רק המשחק קיים כרגע וזה כל מה שחשוב. עוד לפני שריקת הפתיחה הקהל האדום התחיל לשיר, והוא לא שתק גם אחרי השריקה לסיום. הקהל והשחקנים כאחד היו בטירוף כששחקני ליברפול התנפלו על ברצלונה מהשנייה הראשונה והקהל קפץ באוויר מכל תיקול כאילו זה גול, מבחינת אווירה, האצטדיון ידע שהמהפך יגיע וזה רק עניין של זמן.

ואז המהפך הגיע.
מרגע השער השלישי הרגשתי כאילו לא חוויתי שמחה מימי. 54 אלף אוהדים קופצים, מתחבקים ושרים הכי חזק שהם מסוגלים. מודים שהם זכו לחוות את המהפך הנפלא הזה ועשו כל שביכולתם כקהל לשמור על התוצאה המדהימה הזו שקרתה כנגד כל הסיכויים, בפיגור 3-0, בלי סלאח ופירמינו.
גם אחרי שריקת הסיום הקהל נשאר דקות ארוכות לשיר ולהודות לשחקנים על ערב עצום.

אמסטרדם: אייאקס נגד טוטנהאם (3:2)
אחרי שבמשך שעה כמעט נמחצתי למוות בכניסה לאצטדיון, סוף סוף הצלחתי להכנס. הסתננתי לשורות האויב של הקהל ההולנדי. עד עכשיו מכל הקהלים שראיתי ההולנדים הכי דומים לקהל בארץ. נתחיל מזה שהייתה להם מעט מאוד חיבה למשטרה והם לא הסתירו את זה ונמשיך בזה שהמקום שהיה רשום לי בכרטיס לא היה מחייב עד כדי כך כמו בשאר המשחקים (כמובן שכל עניין המקומות התנהל בכל זאת ברוח טובה) ונסיים בחיבה העזה של הקהל לזרוק דברים מהיציע.

לצערי האמונה שלי לניצחון אנגלי נעלמה תוך 20 דקות עם שני שערים של אייאקס לשליטה מוחלטת במשחק, הקהל ההולנדי היה בטירוף (היה הקהל היחיד שעמד לאורך כל 90+ הדקות) עם כל גול הולנדי הגיע גשם של כוסות בירה שנזרקו מהיציע וכמובן כשאתה מוביל 2-0 (3-0 בסיכום) לאף אחד לא אכפת שהוא מלא בבירה. עד המחצית עשיתי כמיטב יכולתי לשמוח עם ההולנדים וזה היה נראה כאילו אני לא אצטרך להתאמץ להסתיר את אהדתי לטוטנהאם, שנראתה הכי בחוץ שאפשר מהמשחק הזה. אבל מה אני מבין?

התרנגולים חזרו למחצית השנייה קבוצה אחרת וסוף סוף הצליחו לבחון את יכולת המשחק שלי עם צמד מהיר של לוקאס מורה, כשהשער השני פשוט היה מזל טהור. כשאתה מכניס שער כזה אחרי כל הבלאגן והצפיפות שהלכה ברחבה, כשהבעיטה שלך עוברת בין הרגליים של המגן, אתה יודע שזה היום שלך.

אחרי הצמד של מורה הייתי בלחץ שלא חוויתי בחיי. כל מצב של אייאקס הוריד לי לפחות שנה מהחיים, והקורה של זייך לפחות חמש. טוטנהאם נראתה פחות ופחות במשחק ואחרי ההחמצה של ורטונגן זה היה נראה אבוד. ואז… משום מקום… 3-2.

אחרי שחוויתי קאמבק מהסרטים מהצד של הקהל המנצח, זכיתי לחוות אותו מהקהל המפסיד. זה מתחיל משקט מוחלט, אף אחד לא יודע איך לעכל את מה שקרה, איך הם היו שנייה מגמר ועכשיו הם מודחים. אחרי זה מגיעות הדמעות הצעקות והחבטות בכיסאות ובקירות, עשרות אלפי פרצופים מרוסקים.
בשנייה שהשופט שרק אני ברחתי מהאצטדיון. אמנם גם אני וגם אוהדי אייאקס דמענו, אבל אני ידעתי שאני לא אצליח להחזיק את החיוך עוד הרבה זמן. צרחתי את הישששש שלי דרך הודעות לכל מי שיכולתי, ברחתי למלון וראיתי את התקציר של המשחק שוב, ושוב. ושוב….

סיכומים

הקהל הביתי הכי טוב: ליברפול – קפצו מכל אירוע הכי קטן כאילו הוא גול, שרו בכל כוחם כל שנייה של המשחק ופשוט נתנו אווירה מטורפת. אולי הקאמבק עזר לזה טיפה…

קהל החוץ הכי טוב: אייאקס – עודדו כל המשחק ואפילו שהם היו מיעוט, הם נשמעו היטב. עודדו גם את שחקני טוטנהאם ששיחקו אצלם בעבר, מחזה יחסית יפה ונדיר (מנוגד לחלוטין מאוהדי ליברפול לקוטיניו ובטח שלסוארס).

האצטדיון הטוב ביותר: וויט הארט ליין – יפה, חדיש, עם אקוסטיקה מצוינת ופשוט מרשים. גרם לקאמפ נואו להראות מיושן ומוזנח. בהחלט שווה שני חלונות ללא רכש. אהה והבירה שנמזגת מהתחתית.

המשחק הכי טוב: טוטנהאם אייאקס 2-3 – אולי בליברפול היה כדורגל יותר טוב, אבל זה המשחק עם הכי הרבה שערים. ואני לא אובייקטיבי בכל מקרה.

השער הכי יפה: הבעיטה החופשית של לאו – עם כל הכבוד לגאונות של טרנט אלכסנדר ארנולד בקרן שסידרה עלייה, השער של מסי הוא לא פחות מאומנות.

המלצות
* קודם כל, אם אתם אוהבים כדורגל, אני ממליץ על הטיול הזה לכל אחד על פני כל טיול שחרור אחר. כדורגל במיטבו והאווירה הכי טובה שתחוו בחייכם באצטדיון כדורגל.
* תתפשרו על המקום. גם אם אתם יושבים בשורה הכי גבוהה באצטדיון, אתם תראו טוב מאוד מכל מקום במגרש ותחסכו כסף.
* אם המשחקים יקרים לכם מידי (וזה מובן מאוד), אתם יכולים לחכות ולקנות כרטיסים יומיים שלושה לפני המשחק. אמנם קיים סיכוי קטן שיגמרו הכרטיסים לגמרי, אבל כשבדקתי לצורכי השוואה, לרוב האתרים נשארו מעט כרטיסים והם נמכרו בחצי מהסכום שהם נמכרו שבוע שבועיים לפני המשחק.