כולנו אוהבים ספורט, חלקנו ממש חיים את זה, כותבים על זה, הולכים כל שבוע למגרש, צופים כמה פעמים בשבוע בטלוויזיה ולא מפסיקים להתווכח על זה, אפילו יותר מאשר על פוליטיקה.
אבל מה קורה כששני העולמות נפגשים, אם בכלל? החלטתי לבדוק מה יש למפלגות להציע לנו בהקשרים של ספורט.
לפני שנצלול לממצאים, יש כמה שאלות חשובות שעלו לי במהלך כתיבת הטור. האם באמת יש חשיבות לממשלה עבור הספורט? מה בכלל ההשפעה של שר ספורט על יום-יום הספורט? איך ייתכן שהספורט לא עולה כנושא אף פעם? זה פחות מעניין מחמגשיות של אשת ראש ממשלה?
לשאלות האלה לא הצלחתי למצוא תשובות מדויקות, אבל אני כן חושב שלממשלה יכולה להיות השפעה רחבה על הספורט במדינה. כך למשל, אם הממשלה הייתה מחליטה לקחת את הספורט הלאומי (ברמת נבחרות) כפרויקט, אני משוכנע שתוך כמה שנים היינו יכולים להגיע למונדיאל למשל. תסתכלו על איסלנד, זה עבד מעולה.
אז נכון, אנחנו לא איסלנד, יש לנו עוד כמה אתגרים שחשובים יותר מספורט, אבל בכל זאת, כבר יש משרד, יש שר, יש תקציב, אז למה לא לעשות את זה כמו שצריך?
מפלגת הליכוד – כידוע, למפלגת הליכוד אין מצע כתוב ומפורט ולכן גם אין חלק שמדבר על ספורט. למרות שאין מצע כתוב, שרות מהליכוד מחזיקים בתיק, כחלק מתיק התרבות, כבר עשור. לימור לבנת מ-2009 ועד 2015 ומירי רגב מ2015 עד היום.
נדבר קצת על מה שעשו השרות. לימור לבנת זכורה בעיקר כזאת שנדחפה לגל פרידמן בפודיום באלומפיאדת 2004 בקדנציה הראשונה שלה כשרת הספורט. בקדנציה השניה התעסקה בעיקר בנושאי תרבות, אבל חוקקה את החוק אשר העביר את כספי הטוטו ישר לקבוצות הספורט וכך החלישה את הגופים הפוליטיים של מרכזי הספורט שהיו צינור לכסף עד אז.
מירי רגב התעסקה כמעט כל הזמן בתרבות יותר מאשר בספורט, הקדנציה שלה זכורה בעיקר בגלל ההתעקשות שלה על העברת המשחק נגד ארגנטינה לירושלים שהביאה לביטולו.
כחול לבן – לכחול לבן מצע מפורט ואפילו חלק שלם המוקדש לספורט בלבד (בלי תרבות). כחול לבן מתמקדים בעיקר בחינוך לספורט, הם מבטיחים הגדלת השקעה לחינוך גופני בבתי הספר והשכונות הקהילתיות. בנוסף, הם מבטיחים להילחם בשחיתות בספורט ובהימורים בלתי חוקיים.
נקודה מעניינת במצע של כחול לבן היא איתור מחוננים בספורט ונקודה חשובה נוספת היא לפעול נגד האלימות בספורט. אין להם תוכנית אופרטיבית שנראית ישימה ויעילה אבל עדיין, גם לדבר על זה זאת התחלה טובה.
לסיכום, כחול לבן מציגים מצע מפורט מאוד בספורט, נוגעים בנקודות חשובות, אבל ברב הנקודות אין להם באמת תוכנית עבודה קונקרטית שנראית ישימה בטווח הקצר.
הימין החדש – לימין החדש, שהתמזגה עם הבית היהודי והפכה לימינה, יש פסקה קטנה וקצרה על ספורט בתוך המצע. בימין החדש מדברים בעיקר על מהפכת ספורט עממית, כלומר, להכניס את תרבות הספורט לכמה שיותר אנשים, בעיקר כדי להוריד פשיעה ולהתמודד עם חוליים חברתיים. אין התייחסות במצע שלהם בכלל לספורט תחרותי.
העבודה – בעבודה, בדומה לכחול לבן, מדברים על מיגור האלימות והשחיתות מהספורט. בדומה לימין החדש הם מדברים על הנגשת הספורט לכלל העם. בעבודה מדברים קצת גם על הספורט המקצועני והשיפור שלו.
נקודה מעניינת במצע העבודה מדברת על עידוד לבעלות של אוהדים על הקבוצות, זה ללא ספק מסמל את הרוח הסוציאלסטית של המפלגה. נקודה חשובה נוספת שהופיעה רק במצע מפלגת העבודה היא חיזוק הספורט הפרא-אולימפי – סחטיין!
יהודת התורה וש“ס – במפלגות החרדיות לא נמצא כלל התייחסות לספורט, גם לא לספורט בשבת. אנו זוכרים כמה פרשיות בשנים האחרונות בהם היו איומים על כך שלא ישחקו בשבת, אך למעשה, לא ראינו מעולם את החרדים יוצאים למלחמה ישירה על זה. כנראה שהנושא פשוט לא כ“כ מעניין אותם.
הרשימה המשותפת – לא מצאתי חלק שמדבר על ספורט אצל הרשימה המשותפת. האמת, די חבל, אני חושב שספורט יכול להיות גשר נפלא בין יהודים לערבים ולתרום לדו הקיום, אפשר לראות את זה בקבוצות ערביות בהן משחקים שחקנים יהודיים ולהפך. מן העבר השני, יש המון מקום למלחמה באלימות בין ערבים ויהודים גם בעולם הספורט.
המחנה הציוני – במצע של המחנה הציוני, שמבוסס על מצע מרצ, יש התייחסות לספורט בחלק שלם ובצורה עקיפה. כך למשל, תחת הכותרת של ”שבת ומועדי ישראל“ יש התייחסות לכך שהמפלגה תומכת בפתיחת מתקני ספורט בשבת. תחת שיוויון מגדרי יש סעיף הנוגע לקידום נשים בספורט. תחת זכויות בעלי חיים יש הצעה להוציא מהחוק את הציד וציוד ספורט נוסף הפוגע בבעלי חיים.
בחלק של הספורט, המצע דומה מאוד למצע של מפלגת העבודה ומדבר על התאגדות אוהדים, מיגור האלימות, קידום ספורט תחרותי והנגשת הספורט לציבור. הנקודה המעניינת מדברת על שינוי התיקצוב והפיכתו לשיוויני יותר תוך התחשבות במספר הפעילים בענף, מיקום הגאוגרפי וביכולת לגייס הון. למעשה נאמר כאן באופן מרומז, שכדורגל לדוגמא, כענף שקל לו לגייס הון, יזכה אולי לפחות תקצוב מאשר הוא זוכה לו היום.
ישראל ביתנו – בישראל ביתנו לא נמצא שום חלק שמדבר על ספורט, קצת חבל למפלגה שמתיימרת להיות לשון המאזניים.
לסיכום, נראה שהספורט לא הכי מעניין את מפלגות ישראל, ובכלל כנראה שאנחנו לא בוחרים לפי האג‘נדה הספורטיבית של המפלגות שלנו. אצל אף מפלגה לא מצאתי תוכנית מפורטת וישימה כמו שמצאתי בתחומים אחרים, והאמת, זה מראה מצוין למה הספורט שלנו מקרטע ותקוע מאחורי מדינות אחרות בגודל שלנו.
לדעתי, הספורט צריך להילקח כפרויקט לאומי, המשאבים כבר קיימים, צריך למצוא אדם שיודע להזיז הרים, לתת לו כסף, תקציב ואנשים טובים שיעזרו לו ולתת לו חופש עבודה ושיעיף את הספורט קדימה.
