עלייתו של פה גדול – קונור מקגרגור מגיע לקרב הגדול בהיסטוריה מלווה בקהל חצוי!

// מאת דני פטרמן ממנהלי קהילת UFC Israel ופודקאסט ה-MMA עכברי הכלוב

ברגעים אלה ממש צובר קולות סקר בקבוצת הפייסבוק של קהילת ה-MMA הגדולה בישראל לגבי השאלה "אז מי הגדול בכל הזמנים"?

התוצאות (הזמניות) לפניכם: 71 לאנדרסון סילבה, 56 לג'ון ג'ונס, 25 לקונור מקגרגור, 17 לג'ורג' סיינט פייר.

במהלך היום כשחשבתי על הנושא, לא חשבתי שאקבל נתונים מדויקים לעבוד איתם אבל הנה, אלוהי הכתיבה נתנו לי מתנה ובה התשובה לשאלה – למה אוהדי MMA רבים רוצים שקונור מקגרגור יפסיד בשבת לפלויד מייוות'ר?

אז בואו נחזור קצת אחורה בזמן

מתחילת הדרך ה-MMA סבל מרגשי נחיתות מול שאר ענפי הלחימה ונחשב לבדיחה, פארסה מגוחכת שרק חולי נפש מעוניינים לראות, אנשים בורים בלי ערכים של העולם הישן, המסורתי וה(לפעמים אפילו)קדוש. מעבר לזה, אפילו דיברו על כך שזה סתם מכות ואין שם באמת טכניקה וכל לוחם שמתמקצע "באמת" בתחום שלו יוכל להיות אלוף ב-MMA.

את אוהדי ה-MMA זה בעיקר הכעיס ואיחד (אויב משותף וזה). "אנחנו הרי באמת יודעים שאם הם יכנסו לזירה הם יחטפו".

למרות שהתיאוריה נבחנה מספר פעמים והוכחה בעיקר כצודקת (שלוחם ה-MMA שלם יותר ובעל לא רק יכולת לנצח בזירה שלו, אלא גם להיות לא פחות טוב מהיריב ביתרון הביתיות שזר לו), קפיצה כמה שנים טובות קדימה ואנחנו מקבלים את הדוגמה הגדולה ביותר לכך. אוגוסט 2010, UFC 118, אלוף העולם לשעבר במשקל כבד באגרוף, מחליט שלמרות שהוא בסוף הקריירה (בן 41), הגיע הזמן להשתיק את כל הפושטקים חובבי המכות האלה ולהראות להם מה זה יכולות אמיתיות – ג'יימס "כל סיבוב מתחיל בעמידה ולכן אנצח" טוני, מולו, אלוף העולם לשעבר במשקל כבד וחצי כבד ב-MMA, שמחליט שלמרות שגם הוא בסוף הקריירה שלו (בן 47), הוא בכיף ימחק את החיוך הזחוח הזה מהפרצוף של טוני – רנדי "The Natural" קוטור. הקרב היה קליל – רנדי הוריד את טוני לקרקע, פיצץ אותו באגרופים וסיים את הקרב עם משולש יד כבר בסיבוב הראשון. אתה רוצה להיכנס לזירה של אמנויות לחימה משולבות? כדאי שתדע קצת יותר מאומנות לחימה אחת. שח-מט. האירוע קירב בין אוהדי ה-MMA, פגע עוד ביוקרה של האגרוף וקידם צעד גדול קדימה את הסברה שזה רק עניין של זמן עד שהאגרוף הולך להיעלם כתחום הלחימה הנוצץ ביותר בעולם.

הגיח מעבר לקשת

לפני כמעט 6 שנים נשמע קול חדש באוזננו. קול גדול, עם מבטא מעצבן, ואחד שבעיקר לא מפסיק לרגע. אני כמובן מדבר על קונור מקגרגור עליו כולכם כבר שמעתם. אני לא אפרט על סיפור חייו המיוחד כי את זה תוכלו לקרוא בהרבה מקומות אחרים, מה שאני רוצה להתמקד בו זאת השאלה: למה רבים בעולם ה-MMA, זה שאמור כולו להתאחד סביב ה"נציג" שלו בזירה של ה"אויב" פלויד (הכוכב הכי גדול באגרוף כבר הרבה שנים), רוצים בעצם שיפסיד?

קודם כל חשוב לי לציין, אם יש מישהו שחושב שקונור מקגרגור הוא לא לוחם MMA טוב, הפוסט הזה לא בשבילו. כבר עבר עידן הלשכנע אנשים שיש פה לוחם כשרוני. קרב, שניים, שלושה, זה הגיוני, עוד פוקס או שניים, אולי. אבל רקורד של 9-1 בארגון הטוב בעולם, מתוכם 2 ניצחונות אליפות, ניצחון על האלוף הנוכחי במשקל נוצה (מקס הלוואי), ניצחון (והפסד) על הטוען לכתר לשעבר במשקל קל, ניצחון על הטוען לכתר (פעמיים) של משקל נוצה זה הישג שאמור להיות מרשים לכל הדעות. אז איפה הבעיה? הבעיה נובעת בעיקר מזה שלעולם ה-MMA יש חוקים משלו, ואני לא מדבר על חוקי זירה. יש מה קורה על הנייר, ויש מה "באמת" קרה.

הקריירה של קונור מלאה ברגעים כאלה: ניצח את מנדז שלא קיבל מספיק זמן הכנה לקרב, אבל עשה את זה עם פציעה בצלעות ולא היה בכושר בעצמו, ניצח את אלדו, אבל זה קרה כל כך מהר שבטוח (או לא?) שזה היה פוקס, הפסיד לדיאז כי עלה מחלקה ולא היה רגיל להלחם בקצב כזה (או שהוא לא מספיק טוב?) אבל גם ניצח אותו בקרב החוזר (אה הנה הוא כן מספיק טוב), קיבל קרב אליפות במחלקה מעל וניצח, אבל גם עשה את זה בלי להלחם מול אף לוחם אחר במחלקה הזאת והאלוף הוא כנראה מהאלופים החלשים שהיו במחלקה… בקיצור, הבנתם את הקטע – כל דבר מגיע עם כוכבית, ספק, מקום לויכוח. תחשבו על הטרבל שאינטר זכתה עם מוריניו ("סתם בונקריסט מסריח") או האליפות של לברון עם מיאמי ("יאללה כמה הוא גדול בלי שאר הכוכבים?").

מעולם אחד לשני

עכשיו תיקחו את המציאות הזאת, שמפצלת את הספורט לשניים, את הלוחם הכ-ל כ-ך מפורסם הזה שגדולתו כה גדולה וכה קטנה בו-זמנית, ופתאום במקום להמשיך להוכיח לנו שהוא מהטובים ביותר בהיסטוריה, לנצח, לזכות בתארים, להגן על החגורה, להשמיד יריבים, לשלוט בדומיננטיות, דווקא ברגע הזה, הוא מחליט – "בא לי לעשות משהו אחר". זה מקביל לזה שג'ורדן היה זוכה בטבעת אחת ואז עוזב לבייסבול או שמסי היה אומר "אני יודע שאני חלק מהקבוצה הטובה בהיסטוריה, אבל עזבו, כדור זהב אחד הספיק לי, נראה לי אני אהיה נהדר בכדורגל חופים". מה-קשור?! קשור שלפחות לפי הסקר הקטן שלנו מתחילת הפוסט, כבר 15% מאוהדי הספורט טוענים שהוא הלוחם הגדול בהיסטוריה!

זוכרים את הרשימה המרשימה של הקרבות שניצח? ה-9-1 עם 2 ניצחונות על החגורה? אז מסתבר שזה מרשים יותר מ-11 החגורות שיש לסילבה, מ-11 החגורות שיש ל-ג'ורג' סיינט פייר, מ-10 החגורות שיש לג'ון ג'ונס (כולל נצחונות על אינספור אלופים לשעבר)… אפילו יותר מרשים מאותו רנדי קוטור שנלחם עד גיל 48 וגם לו היו 2 חגורות במשקלים שונים (ההישג הכי גדול של קונור) או בי ג'יי פן שהשיג זאת והיה עילוי שלא נראה עד שהופיע והיה פורץ דרך של ממש. לכולם אגב יש גם הרבה יותר קרבות בארגון מקונור.

מעבר לזה, בזמן שקונור מחליט לבדוק את ההישגים שלו בתחום אחר, הספורט (או לפחות המחלקה/ות) שהוא אמור "לייצג", יושב ומחכה. זה לא כמו שפדרר יחליט בשיאו לעזוב לטניס שולחן, זה כמו שפדרר יחליט לעזוב לטניס שולחן ויגידו לנדאל וג'וקוביץ' שהם לא יכולים להיות אלופים עד שהוא יחזור (אבל הם מוזמנים להלחם אחד מול השני תמורת גביע מנייר).

קונור אמנם "מייצג" את ה-MMA מול האגרוף, אבל מי שפחות מתעמק בספורט, או שחושב שהוא מתחיל ונגמר בקונור מקגרגור, שיזכור שהוא בעיקר מייצג את עצמו. שיזכור שעד כמה שהוא לוחם גדול, ואולי גם יהיה יום אחד הגדול בכל הזמנים, הוא עדיין רק לוחם אחד בהיסטוריה ארוכה של לוחמים ואלופים מרשימים עם קריירות משוגעות ורגעים בלתי נשכחים. הוא לוחם MMA אדיר שנלחם יותר מחוץ לזירה מאשר בתוכה, ורבים ישמחו שיפסיק לנהל רומן עם עם זירות אחרות.  

אז מי אני רוצה שינצח בלילה שבין שבת לראשון? למרות הכל, שיסתמו אוהבי האגרוף האלה, הלילה הזה אנחנו אירים 😉