// מאת לירן ביטון
אם אעצום חזק את העיניים, אולי אצליח לחזור לתקופות הכי יפות של בלומפילד. אז, הייתי נערה כמעט בת שמונה עשרה. הפועל ת"א מארחת את רובין קאזאן למשחק גומלין. אומנם המשחק הסתיים בתיקו, גשם זלעפות מילא את היציע ואני קיבלתי במתנה דלקת ריאות, אבל את זה נשאיר לפרק אחר. הייתי נותנת המון כדי לחזור לאותה תקופה מאושרת. עם אותו סגל שחקנים וביניהם ביברס נאתכו שמיד אח"כ עבר לשחק במדי הקבוצה הרוסית. כי מי לא היה רוצה שחקן כמו ביברס בקבוצה. נאתכו, מחזיר אותי לימים היפים בהפועל, כשעוד היו שחקנים שהיו ראויים שיכתבו עליהם שירים.
ביברס נאתכו, נולד בכפר הצ'רקסי "כפר כמא", משם עבר יחד עם בני משפחתו לעיר מודיעין וכבר בגיל עשר החל לשחק בנוער של האדומים. הקריירה של נאתכו הייתה מושא חייו של אביו, שדאג ללוות אותו לכל מגרש, יחד עם ערכים שהשריש לו מגיל צעיר. לפני כעשור אביו הלך לעולמו והוא בטוח מתמלא גאווה שם למעלה, למראה עוד הישג של בנו. אביו שירת המון שנים את מדינת ישראל וכשביברס הגיע לגיל גיוס והצעה מחו"ל עמדה על הפרק, היא נדחתה לאור העובדה שגיוס לצה"ל זה דבר מחייב עבור שושלת בני משפחת נאתכו, אבל כנראה שבמדינת ישראל "המתוקנת" של שנת 2018 זה לא מספיק.
נאתכו נבחר להיות קפטן נבחרת ישראל. לפניו ענד את הסרט ערן זהבי, השחקן הישראלי הכי טוב אפשר לומר. על היכולות שיש לבנאדם הזה ברגליים, אי אפשר להתווכח, אבל כן אפשר להתווכח על ההתנהגות וקווי האופי שלו. מבחינתי, זהבי לא מייצג שום דבר חוץ מאת עצמו. לא, אני לא כועסת כי אני אוהדת הפועל תל אביב, אני כועסת על הדרך הבזויה שבה הוא בחר להתנהג ולזרוק בהפגנתיות את הסרט ויחד איתו את כל הערכים שצריכים להיות לקפטן, הרי אף אחד לא יזכור בעוד כמה שנים איך נגמר המשחק, כולם יזכרו איך זהבי בחר להתנהג.
Credit to "PFC CSKA MOSCOW" Facebook page
שלום אביטן, שחקן העבר של נבחרת ישראל, הוא בן משפחתי. לאחרונה דיברנו על איך שהכדורגל הישראלי "פשט את הרגל" תוך כדי צפייה ב"דור העתיד של הכדורגל" הלוא היא נבחרת ישראל הצעירה. אביטן המאוכזב סיפר לי על התקופה שלו בנבחרת ועל הימים שבהם הנבחרת לא הייתה סתם הגדרה לעוד קבוצת כדורגל. בכל פעם שעולה לכותרות נושא הזימונים, עולות תגובות משחקנים שלא זומנו עד כדי ראיונות של הנשים שלהם (ראה ערך סינדי את גיא חיימוב). לעיתים נדמה לי שחלק מהשחקנים אינם חשים תחושת שליחות לייצג את המדינה, כמו שהם מעוניינים לזכות במעמד "שחקן נבחרת ישראל". לא ביברס.
אייל ברקוביץ, יצא נגד המינוי של נתאכו משום שלא היה מוכן לשיר את ההמנון. נאתכו הסביר שהוא מכבד ומייצג את ישראל, אבל לא יכול לשיר "נפש יהודי הומייה" מהסיבה הפשוטה שהוא לא יהודי ומנגד, נשבע לייצג את מדינת ישראל בראש מורם. נכון, הייתי רוצה לראות קפטן שר בגאון את ההמנון, אבל חשוב גם לזכור שבישראל יש קבוצות מעורבות (ברובן) שבהן לא בוחרים שחקן לפי הדת שלו, אלא בודקים אם יש לו את היכולת למלא את תפקידו בקבוצה, גם מבחינת אופי וגם מבחינת יכולת.
למרות היותי יהודיה וימנית בדעותי הפוליטיות, יש תחומים, כמו כדורגל, שכדי לשמור על היופי והתכליתיות שבהם, אין מקום לדעות פוליטיות ובטח לא לאפליה על רקע גזעני. מי שעונד את הסרט צריך להיות מנהיג אמיתי, אחד שיהיה מונע מערכים נכונים ויוביל אחריו את כולם, שחקן שאני יכולה להיות בטוחה שיהווה מודל לחיקוי לדור העתיד ולא רק בשל יכולות המשחק שלו. ביברס הוכיח שהוא שחקן מצוין, אחד שיהיה שם בשביל כולם וגם יביא תוצאות. עבורי יש לו את כל המאפיינים הנדרשים מקפטן וכל עוד הוא שומר על ערכיה של נבחרת ישראל ומייצג אותה בכבוד אין אני רואה מינוי זה כפסול. והנה, עוד ניצחון הרוח על החומר ללא הבדל דת גזע או מין.
קרדיט לדף הפייסבוק של ההתאחודת לכדורגל
