השבועות האחרונים היו עגומים למדי לספורט הישראלי.
באליפות אירופה בכדורסל הייתה אמורה להיות הצגה ישראלית במיטבה כשנבחרת ישראל זוכה ליתרון בדמות אצטדיונים ביתיים ומונהגת על ידי שחקן NBA שישחק השנה בקבוצה הטובה בעולם, אך כגודל הציפייה כך גם גודל הנפילה. נצחון בודד אחד וארבעה הפסדים צורמים שלחו את הנבחרת שלנו לצפות בשאר המשחקים מהיציעים.
בכדורגל הנבחרת פגשה את מקדוניה, במשחק שהיה אמור להשאיר אולי סיכוי תאורטי לעלות למונדיאל ראשון מזה כמעט יובל, אך גם מול נבחרת חלשה להחריד הנבחרת "זרקה" (כי אי אפשר בלי מילה אחת על ה-אירוע של אותו ערב) את ההזדמנות שנתנה לה שיטת הניקוד המפוקפקת של פיפא.
את הרצף העגום חתמה נבחרת הדיוויס בכחול לבן עם הפסד 3-0 לאוקראינה כבר ביומיים הראשונים להתמודדות, הכי חלק שיש.
ואנחנו שוב שואלים איך זה תמיד קורה לנו?
התשובות הן רבות. לפעמים זה אופי הספורטאים, פעם זאת התקשורת ואפילו הגנטיקה היהודית הועלתה לדיון על המוקד.
אני סבור אחרת, זה מתחיל בילדים וזה מתחיל בחינוך, שם מתחילה הבעיה.
90 דקות בשבוע. זה מה שהחליטה מערכת החינוך של ממשלת ישראל להקצות לספורט (ברוטו). בפועל, מתוך כ-60 שעות שהמורים אמורים להעביר בפועל, בשל חופשות וטיולים המספר מתקזז לבקושי 45 שעות שנתיות, במקרה הטוב. המסר הוא ברור, ילדים יקרים – לא אכפת לנו באיזה כושר תהיו, איזה ספורט תאהבו וכמה מתח אתם מסוגלים לעשות, העיקר שתלמדו סיפור עם מהמאה ה-18 שקרה ברוסיה, זה באמת חשוב לעתידכם.
בלי להטיל ספק בחשיבות של אף מקצוע, ספורט, במיוחד לדור המסכים שגדל היום, הוא לא פחות מקריטי.
ילדים היום יכולים לשחק בסוני במחשב או בטלפון ולחוות את אותם הדברים שאנחנו חיפשנו בתור ילדים בספורט – תשוקה, אדרנלין ורצון תמידי לנצח. בכך הם מאבדים את היתרונות הבריאותיים שעולם הספורט נותן להם והופכים שמנים יותר, בריאים פחות ועצלנים שמתרחקים מספורט כמו מאש.
ואלה שכן עוסקים בספורט? מתאמנים בין שלוש לארבע פעמים בשבוע במשך שעה וחצי. זה הכול.
ילד בקבוצת כדורגל בספרד חי ונושם ספורט כל היום כל הזמן בין חדרי כושר לאימוני סיבולת, בעוד שהילד שלנו מסיים אימון וחוזר לשגרה – מחשב, טלפון, חברים ולישון.
שיעורי ספורט יכולים להיות תוספת אדירה לספורטאים הצעירים שלנו, שיעורים יכולים להתמקד בכוח, קורדינאציה, כושר, מהירות ועוד באופן ספציפי וממוקד בלי קשר לענף ספורט כזה או אחר. הם יתרמו לכולם, התלמידים הספורטאים מכל הענפים ואלה שלא כאחד. המורים לספורט יכולים להיות הדלת שתפתח לאלפי בני נוער את הדרך לכאלה שלא היו חושבים לעסוק בספורט אלמלא כל החברים שלהם היו חייבים לעבוד ולהזיע הרבה בשיעור. אולי הם אפילו היו נהנים מזה, מפתחים הרגלים ותחביבים ספורטיביים שבעתיד יתפתחו ויהפכו אותם להיות דודי סלע עמרי כספי או יוסי בניון הבא.
כשמורים מוצאים פתרון יצירתי וזורקים לתלמידים כדור ואומרים "לכו למגרש", הילדים הספורטיביים באמת נהנים ועושים פעילות, אבל שאר הילדים ממשיכים להירתע ומוצאים עצמם יושבים בצד אחרי ששוב לא נבחרו ב"כוחות".
כשזה החינוך הספורטיבי שמקבלים הנוער, שלא נתפלא שגם מול גאורגיה ומקדוניה אנחנו תמיד נהיה צעד מאחור.
