"ordem e pogresso" – אלו המילים הרשומות במרכז הדגל של ברזיל – המדינה שידועה כביכול ברוח החופשית שלה, באווירה הטובה, בריקודים ובקצב. בעצם לפני הכל קידשה על הדגל שלה את המוטו החיובי של אגוסטין קומט, לפיו "האהבה היא העיקר, הסדר הוא הבסיס והקדמה היא המטרה". אז כן, צריך לאהוב ולהתקדם תמיד, אבל הסדר הוא הבסיס. אם לא תהיה שמירה על הסדר, על הקיים, כל המודל יכשל.
נראה שעניין הסדר הפך להיות מאוד משמעותי בנבחרת ברזיל החל משנות ה-90' ועד כה. הרי נבחרת ברזיל הגדולה של פלה מיצבה את עצמה בין השנים 58' ו-70' כטובה בהיסטוריה והחזקה ביותר, זו שמשחקת את ה"ג'וגו בוניטו", המשחק היפה. הסטנדרט הגבוה ביחד עם השינויים בכדורגל העולמי הקשו מאוד על נבחרות ברזיל הבאות להביא את התוצאות, אם אלו היו נבחרות אפורות מדי שנכשלו בשנות ה-70', או הנבחרות של שנות ה-80' שנחשבו לאטרקטיביות ביותר, ולא הצליחו להתקרב לתואר הגביע העולמי.
ברזיל האירופאית
השינוי הגיע במונדיאל 94' בתקופה של שפל גדול, במיוחד מול היריבה מדרום לנהר הפלאטה, ארגנטינה. עד אליו ברזיל הייתה 24 שנים בלי תואר או גמר עולמי וזכתה ב-4 תארי קופה אמריקה, כולם על אדמתה. מנגד, ארגנטינה הגיעה אחרי שתי זכיות רצופות בקופה, שני גמרי מונדיאל רצופים, 3 מ-4 גמרים אחרונים. מאז, 24 שנים נוספות אחרי, מאזן הכוחות השתנה לגמרי – 2 אליפויות עולם לברזיל ועוד גמר, 4 זכיות בקופה, ניצחון בכל מפגש נוקאאוט מול ארגנטינה ועוד 4 גביעי קונפדרציה. כל זאת בזמן שארגנטינה לא זוכה בשום תואר מאז אותו ניצחון על מקסיקו בגמר בקיטו בקופה אמריקה 93'.
אז מה השתנה בברזיל? קודם כל, שינוי בסגנון המשחק. ברזיל שזכתה במונדיאל 94' הייתה אחת הנבחרות הפחות מלהיבות שזכו בתואר עם 0-0 בגמר מול איטליה, עם קישור אפור מאוד ומעט מאוד שחקנים התקפיים – שניים בעיקר, רומאריו ובבטו. זו הייתה הנבחרת הברזילאית האירופאית הראשונה, זו שמטרתה הייתה לספוג פחות מהיריב, ולא לכבוש יותר ממנו.
אבל לא רק סגנון המשחק השתנה, הדגש המשמעותי ביותר בברזיל למעשה מאז היה השינוי בתפיסה לגבי הסגל המזומן – הרי ברזיל לרוב היא מדינה משופעת בכישרונות, עם חלוצים מחוררי רשתות הפרוסים ברחבי הליגות השונות. בשנות ה-90' היה ניתן להרכיב הרכב שכולו חלוצים שלטענתם היו שווים הרכב. יש כמה גישות שונות בבחירת הסגל המתאים לטורניר כזה, ובברזיל דבקו בגישת ההיררכיה הברורה, ה-11 של ההרכב ידועים וברורים, והיתר יחכו להזדמנות שלהם על הספסל. הרי עם כמות כישרונות ואגו כה גדולה, פוליטיקות סוכנים ועוד, הדבר החשוב ביותר הוא ליצור סגל מלוכד, גם במחיר של שחקנים פחות טובים ואפורים יותר על הספסל.
קרדיט לדף הפייסבוק "FIFA WORLD CUP"
הכוכבים נשארים בבית
וכך ב-94' למשל ראינו את רומאריו ובבטו מככבים בחוד, על הספסל חיכו ויולה וילד בן 17 בשם רונאלדו. רומאריו, הגיבור של 94', נשאר בבית כעבור 4 שנים (גם בגלל פציעה), בזמן שאותו רונאלדו הפך לכוכב הגדול. גם ב-2002 ברזיל אמנם זכתה עם רונאלדו וריבאלדו, אבל על הספסל חיכו אדילסון ולואיזאו. והשיטה בסה"כ עבדה. הפוקוס עבר לכוכבים שבחלק גדול מהמקרים נתנו את התפוקה המבוקשת. כשבברזיל סטו מהשיטה והלכו על נבחרת הכוכבים של 2006, ה"קואדרדו מאג'יקו" עם רונאלדו, קאקה, רונאלדיניו ואדריאנו בתמיכה של אגדות כמו אמרסון, קאפו ורוברטו קרלוס, זה לא עבד. מעבר לכך ששחקנים רבים באותו סגל היו מעבר לשיא, חוסר ההיררכיה והציפייה שברזיל פשוט תדרוס כל מה שזז, הביאו לכך שהנבחרת נראתה רע מאוד והודחה ברבע הגמר על ידי צרפת.
מה קורה כשכוכב אחד נופל?
אבל כמובן שלקונספציה לפיה הכל נופל על כתפיים של כוכב אחד יש חסרונות ובמידה והכוכב לא מצליח לתפקד, התוצאות הרסניות. כך קרה בגמר של 98' כשרונאלדו עבר סוג של התקף אפילפטי לפני הגמר בו ברזיל הובסה בידי צרפת, וכך קרה לנבחרת הברזילאית במונדיאל הקודם, שלמרות כדורגל לא טוב, הצליחה להגיע לחצי הגמר על כתפיו של ניימאר שסיפק את הסחורה, עד שנפצע. מה קרה בלעדיו לא ישכחו לעולם בברזיל.
ברזיל שלאחר מונדיאל 2014 הייתה מרוסקת ואובדת עצות, אז היא עשתה מה שהיא עושה בדרך כלל – מחזירה מאמנים שהצליחו בעבר. כמו שמינתה שוב את פריירה וסקולארי שזכו בגביעים עולמיים בתקווה שיעשו זאת שוב, היא עשתה זאת עם דונגה. אבל דונגה לא הביא גביע עולמי, הוא אמנם הביא נבחרת ממושמעת ויציבה שזכתה בקופה ב-2007 והייתה חזקה מאוד ב-2010, אבל היה אחד המאמנים השנואים ביותר בברזיל והמינוי שלו אחרי ההתבזות במונדיאל הביתי התקבל רע מאוד על ידי הקהל הברזילאי שרצה לראות שינוי אמיתי. השינוי לא הגיע עם דונגה – הדחה ברבע הגמר בקופה אמריקה 2015 ובשלב הבתים ב'קופה סנטנריו' בתוספת פתיחה מגומגמת למוקדמות, הביאה לפיטוריו של המאמן, שנתיים לאחר מינויו.
כבר לא בסרט
כאן הגיע רגע המפנה הגדול של הנבחרת הברזילאית עם מינויו של צ'יצ'י/טיטי למאמן הנבחרת. ברזיל יצאה לרצף נהדר של 10 ניצחונות רצופים תוך כדי הצגת כדורגל התקפי שוטף כשהיא הופכת לנבחרת הראשונה שמבטיחה את ההעפלה לרוסיה, דווקא בבית הדרום אמריקאי שהיה הפעם קשה וצפוף מתמיד. צ'יצ'י בעצם שבר את כל הקונספציה הזו של הסתמכות על מנהיג אחד, למרות שעדיין, על מנת שלא יהיו ויכוחים וחיכוכים, הודיע כבר לפני חודשים על ההרכב של הנבחרת במשחק הפתיחה כדי להוריד לחץ. דרך נוספת להורדת הלחץ מהקפטן? החלפתו בכל משחק ללא קפטן קבוע.
לברזיל יש את הסגל המתאים לכך. יש לו נבחרת מאוד מוכשרת, צעירה ונמרצת, אבל בניגוד לנבחרות הכוכבים הקודמות, הפעם נראה שהנבחרת יחסית חסרת אגו ולא מורכבת מכוכבים גדולים, אלא שחקנים שעובדים קשה כמו קאסמירו ופירמינו, לצד ותיקים ומנוסים כמו מרסלו ומרינדה. ניימאר פצוע? מבאס מאוד, אבל יש לנו מספיק אופציות התקפיות אחרות. תיאגו סילבה קיבל צהובים? לא נורא, מרקיניוס יתן את הגיבוי.
כמות הכישרון האדירה בסגל במרבית העמדות בתוספת ההרמוניה בסגל והאיזון הזה בין שחקנים צעירים לותיקים, הם הדברים שהופכים את ברזיל מבחינתי למועמדת מספר אחד לזכייה בתואר, אבל תעשו לי טובה אחת… אל תגידו להם את זה.
