אתה משחק במשחק, וזה לא משנה אם זה בליגת הילדים או משחק מס' 7 של הגמר. זה בלתי אפשרי להצליח אם אתה לא נהנה. אנשים מדברים על לחץ. כן, יש לחץ. אבל אני פשוט מסתכל על זה כמשהו כיף.
הציטוט הנ"ל נלקח מכוכב בייסבול, אבל הוא מתאים גם לשחקני הנ.ב.א, שמגיעים לשלב הזה של העונה שבאמת יש בו על מה לשחק – להישאר או ללכת הביתה. אז על מי יש הכי הרבה לחץ? מי סוחב על הגב הכי הרבה ציפיות? למי יש הכי הרבה מה להוכיח? אלה החשודים המיידיים לקראת פלייאוף נ.ב.א 2019, שיחטפו בראש הכי חזק אם עניינים לא יתנהלו כמצופה:
יאניס אדטוקומבו, מילווקי באקס
כשאתה מסיים עונה כסוג של פייבוריט לזכות ב-MVP, כאחד המועמדים לזכות בשחקן ההגנה של השנה, כשאתה מוביל את הקבוצה עם המאזן הטוב בליגה, הולכות להיות ציפיות. יאניס, בן 24 בלבד, כבר מסיים את עונתו ה-6 בליגה, והוא אולי שחקן הנ.ב.א הטוב כיום. אבל הפלייאוף מהווה אתגר חדש לעילוי שיכול לקלוע על כל אחד. פעם רביעית בפוסטסיזן, ועדיין הוא לא טעם ביחד עם הבאקס את טעם חצי גמר המזרח. השנה, עם צוות מסייע מרשים משני צידי המגרש (מקום 1 ביעילות הגנתית, מקום 4 בליגה ביעילות התקפית), כל דבר חוץ מגמר המזרח יהווה אכזבה די גדולה.
קיירי אירווינג, בוסטון סלטיקס
אירווינג שחקן שאוהב לדבר. על עצמו, על ענייני מדע, על שחקנים צעירים, על הרבה נושאים. אבל כשהעונה לא זורמת כמו שציפו ובוסטון מסיימת במקום ה-4 בלבד במזרח, מד הלחץ עולה. ועכשיו, מתחיל הפלייאוף הראשון בחייו בלי לברון ג'יימס לצידו. אם תשאלו את אירווינג, הוא נולד לזה: להנהיג קבוצה. הוא הרי לקח את קליבלנד התקפית ברבע רביעי מול הווריורס של 2016 וניצח. מה זה בשבילו לצלוח את המזרח החדש, כזה שבלי לברון שמחכה לו?
יש לא מעט דברים שהלכו עקום העונה בבוסטון, וגם חביב הפרשנים והבלוגרים בראד סטיבנס אחראי על חלק מהם, אבל מי שיחטוף הכי הרבה אש בעודו הופך לפרי אייג'נט יהיה קיירי. בבוסטון הקצת יותר לחוצה להישגים יכול להיות שלהגיע לגמר המזרח לא מספיק כדי להרגיע את הרוחות.
ג'ימי באטלר, פילדלפיה 76'
מלך הגיפים הלא רשמי של הנ.ב.א. באטלר הגיע לפילדלפיה כי א) הוא ממש ממש ממש רצה לעזוב את מינסוטה ו-ב) פילדלפיה הייתה צריכה שחקן שיכול לקחת את הכדור ולייצר לעצמו מצב זריקה כשהכסף על השולחן. פילדלפיה לא השתפרה בטור הניצחונות (ירדה ב-1) או הדירוג שלה לפלייאוף (נשארה ב-3) לעומת שנה שעברה, אבל יש תחושה שיש שם משהו לא רק יותר שאפתני משנה שעברה, אלא גם יותר מסוגלות להגיע מעבר לחצי גמר המזרח.
באטלר לא רק צריך לעמוד בציפיות והמשימות שלשמן הביאו אותו – הוא גם שחקן חופשי עונה הבאה. פלייאוף טוב, נטול תקריות נוטפות אגו יכולות מאוד לעזור לו לא רק לקבל את החוזה שהוא רוצה (יקבל אותו בכל מקרה כנראה), אלא גם להגיע (או פשוט להישאר) ליעד שהוא חפץ בו.
דריימונד גרין, גולדן סטייט ווריורס
למה דריימונד ולא דוראנט, סטף או קליי? הלחץ לזכות באליפות תמיד קיים כשאתה הכי טוב. עוד יותר בעידן ההשפעה האדירה של המדיה החברתית, כשכולם מחכים מעבר לפינה עם ממים לכישלון, במיוחד של דוראנט. אבל גרין הוא לא טיפוס אהוב במיוחד בליגה. לא על שחקנים, ובטח לא על אוהדים מחוץ לאזור המפרץ. אפילו המאמן שלו לא מחבב אותו במיוחד, אבל מודע לחשיבות העצומה שלו, במיוחד בצד ההגנתי. גרין אפילו לא פרי אייג'נט בקיץ הזה. ובכל זאת?
גרין הוא מוקד לחיכוך בגולדן סטייט, והתקווה שמשהו ישתבש בקבוצה הזו נובעת ממנו. בהנחה שאת חורבנם הווריורס יביאו על עצמם, גרין הוא במוקד של הסיפור הזה. כמו כן, בקבוצה שלא בטוח תוכל להחזיק בשלל כוכביה בסופו של דבר בגלל עלויות שרק עולות ועולות, גרין הוא כנראה זה שצריך לעבוד הכי קשה להראות ששווה לשים את האסימונים עליו לטווח הארוך.
ג'יימס הארדן, יוסטון רוקטס
מלך הסלים. MVP אולי בפעם השנייה ברציפות. שחקן ייחודי. שמדהים וגם מעצבן, עם קבוצה שכולה רתומה, מעוצבת ופועלת על מנת שהארדן יוכל לקחת על עצמו את העומס ההתקפי הכבד בליגה. מטח ההחטאות ממשחק 7 מול גולדן סטייט בשנה שעברה עדיין זכור לכולם. אולי חלק מהאנשים ביוסטון מתעוררים בלילה בזיעה קרה, עם רעש של כדורים ניתזים מהטבעת ממלא את הסיוטים שלהם. הארדן שייך לגדולים באמת? אז הגיע הזמן אולי שהוא יחסל את הדרקון הארבע/חמש ראשי מגולדן סטייט. החלק הטרגי, שיכול להיות שלא ישנה כמה טוב הוא יהיה, וכמה עוד שיאים הוא ישבור.
ראסל ווסטברוק, אוקלהומה סיטי ת'אנדר
עוד חבר של הימים הצעירים, העליזים והקצת תמימים של או.קיי.סי. מווסטברוק הציפייה היא לא בהכרח שיקח את הת'אנדר על הגב כל הדרך ל…. חצי גמר המערב (עוד לא עבר סיבוב פלייאוף מאז שדוראנט נטש)? הציפייה היא שיצליח לרסן את עצמו. שידע לא להיכנס בין הרגליים של פול ג'ורג'. ווסטברוק בשיאו הוא לא מכונת הטריפל דאבלים של שלוש השנים האחרונות. בשיאו, שנראה לעיתים נדירות, הוא שחקן סופר מרוכז בהגנה, וכזה שלא נכנע לדחפים שלו להשתלט על המשחק בהתקפה. הסיכוי שזה יחזיק לפלייאוף שלם, אפילו סדרה שלמה? לא גבוה. אבל זה ברור את מי יאשימו במקרה של עוד הדחה מוקדמת.
קוואי לאונרד, טורונטו ראפטוס
כששקט בגזרת קוואי, אתה יודע שטוב. הוא נתן עונת שיא מבחינת נקודות עם המון מנוחה (60 משחקים סה"כ) והוביל את הראפטורס, מלאי תקווה כי הנמסיס שלהם לא במזרח (או בכלל בפלייאוף) והדרך לגמר, לפחות על הנייר, נראית מציאותית מתמיד. וזה בגלל לאונרד. יש כבוד לסיאקאם, להגנה, לטרייד שהביא את מארק גאסול ולעומק מאחורי קייל לאורי. אבל לאונרד הוא ההבדל בין קבוצה טובה בטורונטו לקבוצה (אולי) הטובה במזרח. בפעם הקודמת שלאונרד הוביל קבוצה לפלייאוף כשחקן המוביל, זה הסתיים בגמר מערב וזאזה פאצ'וליה אחד שאולי שינה גורל של מועדון.
לאונרד, עוזב או נשאר בטורונטו (גם הוא פרי אייג'נט בקיץ), צריך לקחת את טורונטו לגמר המזרח לפחות. כל דבר פחות יהיה אכזבה עצומה משחקן שלפני אותה פציעה היו לא מעט שהכתירו אותו כשחקן ה-Two way הטוב בליגה.
