יום שישי הגיע ו… נורדיה לא משחקת. אבל הפגרה לא תשבור אותנו, אנחנו ניראה משחק ויהי מה. כי בכל שישי אנחנו ביציע גם אם זה מגרש של רמלה, במשחק בין טירת שלום לגדרה.
לכאורה משחק לא קשור אלינו, מצד שני כיוון שגדרה מתמודדת איתנו על העלייה, האירוע הופך להיות מאוד משמעותי עבורנו. לא כך לאוהדי גדרה, שלא יצאו מגדרם להגיע. גם מטירת שלום אין כמעט אנשים לדחוף את קבוצתם. לכן אנחנו כאן. כי האויב של האויב הוא ידיד.
אז הגענו, לא בהמונינו כפי שחשבתי וקיוויתי שנהיה, אבל בכל זאת יותר מאוהדי שתי הקבוצות גם יחד. המספר אמנם חד ספרתי וקצת קשה להתכווץ לגוש גדול ומשמעותי, אבל כשהמשחק התחיל התברר שבמקרה זה הגודל באמת לא קובע. גם לא צריכים תוף או חצוצרה כדי להציק, להפריע, לעצבן, להקניט, למרר, לדכא, לזעזע, לערער, לקנטר, להרגיז, לבלבל, להטריל, לתסכל, לייאש, להטריף. בקיצור כל מה שיכול להוציא את שחקני גדרה משלוותם ולפגוע בסיכויים שלהם לנצח ולפתוח מעלינו פער משמעותי בטבלה.
קצת מצחיקה הסיטואציה, אבל אם זה עובד מה אכפת לנו? גם שחקני טירת שלום נראים חדורי מוטיבציה והתלהבות כפי שלא היו מעולם, על כך העיד בן דודו של חבר של אשתו של שכנו וגיסו של אחותו מצד אימו של שחקן מהקבוצה שצץ לפתע בינינו. הכחולים של טירת שלום מתנפלים על כל כדור כמו אריות. לא, לא כמו של נורדיה. הם יותר מזכירים אריות שברחו מגן חיות וגילו שיש חיים מחוץ לסורגים, אבל בכל זאת אריות. שלא לדבר על השוער שתפס יום ומלא כדורים שנבעטו לכיוונו. כדורים שבמשחק רגיל היו מוצאים את דרכם לרשתו ללא כל בעיה. אין ספק שהעידוד הוציא ממנו אם לא את האריה אז לפחות נמר, או חתול, או שוער מליגה ג' ביום מוצלח.
אחרי שגמרנו להוכיח בפעם נוספת מי האוהדים הכי טובים בליגה הסתיימה המחצית הראשונה. עד עכשיו הכל בסדר. אפשר להתחיל לפנטז לפחות על תיקו ולכן במחצית השנייה העידוד אפילו עוד יותר חזק כשחלק משירי נורדיה עוברים אדפטציה לטובת הכחולים. בין לבין אנחנו מחלקים הוראות לשחקנים, שכבר מזמן לא מקשיבים למאמנם שיושב חסר מעש אי שם על הספסל. כל מה שהם צריכים לעשות מגיע מהיציע שלנו.
האגף השמאלי פרוץ. סכנה מתקרבת. הלב צונח עד המושב ומתרומם חזרה יחד עם המעוף של השוער שהודף את הכדור ובדרך פוגע בראשו של שחקן גדרה, שמסרב לשכב על הדשא ולבזבז זמן.
ככל שחולפות הדקות גובר המתח. הלבנים של גדרה תוקפים ללא הפסקה, הטירה מכותרת. הכחולים בועטים בכל מה שזז, בדרך כלל זה כדור, אבל לעיתים קרובות גם רגל כזו או אחרת של היריבים.
עוד חצי שעה בערך עד לסיום הדרמה. רק שיחזיקו מעמד. בשבילם. בשבילנו.
שבע עשרה דקות, כדור חופשי מעשרים מטרים מול השער, נעלם מעבר לגדר ומעביר כמה שניות יקרות.
שלוש, רק עוד שלוש…
זהו, תמו תשעים הדקות. אפשר לנשום לרווחה. בכל שניה יסתיים המשחק, נלחץ ידיים, נתחבק, נקבע להיפגש בארנה בשבוע הבא וניסע הביתה לעשות שבת בכיף. רק חבל שהשופט חושב אחרת וגם אחרי שמונה דקות בתוספת הזמן הוא לא מראה כל סימן שבכוונתו להשתמש במשרוקית.
שתיים עשרה דקות והמשחק כאילו רק התחיל.
שש עשרה ועדיין כלום. אם הייתי מאמין בקונספירציות הייתי חושד בשופט. אבל אני לא מאמין בשטויות האלה כי במקרה זה ברור מעל לכל ספק שהוא מחכה שגדרה יבקיעו שער.
עוד מעט תשקע השמש. השבת תיכנס. בבתים שמול המגרש ידליקו נרות וישירו מסביב לשולחן והוא בשלו. אין שום רמז שהמשרוקית עומדת לעשות את דרכה לפיו.
הכחולים מסתגרים בטירה ומצליחים בקושי להדוף את האויב. אם זה ימשיך כך עוד נצטרף לנסוע מפה ישר לדרבי של אשדוד במוצ"ש. רק כעבור עשרים דקות, שנראו כמו נצח, מסתיימת הסאגה.
המשחק נגמר. תיקו אפס לטובת נורדיה. אנחנו את שלנו עשינו. בשבוע הבא משחק חדש, סיפור חדש ותקווה לבשורות נגד מבשרת.
אז יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.
