"ניצחתם את הבדואים?" שאלה אותי אימא שלי, אישה בת תשעים ואחת כמעט.
"הפסדנו שלוש אחת" אני עונה לה.
"נו, והיו מכות בסוף?"
"מכות, מה פתאום מכות?" מתפלא בכלל על השאלה.
"אתה יודע, ליגה ג', בית"ר ירושלים…"
בזמן שאני שוקל אם להסביר לה שזו ליגה ב' ולהתעכב בעיקר על ההבדלים בינינו לבית"ר ההיא, או להסגיר אותה לרשויות החוק בגלל תמיכה סמויה בלה פמילייה, היא ממשיכה. "נגד מי אתם היום?"
"יבנה."
"ואם הפעם תפסידו?"
"אההה…" לא ידעתי מה לענות כיוון שבשלב זה כבר לא הייתי בטוח אם האכזבה שלה מההפסד או מהעובדה שנגמר בלי אלימות.
האמת, אם גם הפעם לא ננצח זו תהיה מכה רצינית, לעומתה כמה דחיפות ברמות חוזק שונות נגד אוהדים יריבים יחשבו משחק ילדים. לא רוצה בכלל לחשוב על אפשרות כזו. גם תיקו מאכזב לא בא בחשבון. זאת כנראה הבינו גם השחקנים, שמהרגע הראשון התנפלו על הדשא של מעלה אדומים כאילו זה הירוק האחרון עלי אדמות. ואם מתנפלים כמו שרק בנורדיה יודעים אז התוצאות לא מאחרות לבוא. אחרי עשר דקות בערך שתיים אפס לנורדאים שעלו במדי כחלת היסטוריים (שילוב של כחול, תכלת ונוסטלגיה).
דניאל דרעי ואסף לוי כובשים את השערים ואת לבבות האוהדים. שחקני יבנה לא מורגשים ואם לא המדים הצהובים ושחורים שלהם, שמתאימים יותר לנורדיה כמובן, אפשר היה לחשוב שהם עדיין תקועים במחסום בכניסה לעיר.
עם פתיחה קלה, יחסית, הבינו כולם שיבנה, למרות שגם נקראת בית"ר, היא לא מאריות הליגה. בקושי חתולים שבאו להעביר צהריי שישי חמים ונעים לפני בוא החורף. אריות אמיתיים יש רק בנורדיה, שבשלב זה הורידה הילוך, אם כי עדיין השליטה במגרש ברורה. אבל לאור הניסיון המר מהמשחקים האחרונים מקנן לו חשש קל שאם לא שער נוסף, שיסגור עניין, עלול תסריט הבלהות לחזור על עצמו. חייבים להגדיל את התוצאה, אם לא במחצית ראשונה אז בזו שאחריה.
"מה קורה, נגמר?" עולה קולה של אמי מהקצה השני של הסלולר.
"עדיין לא, עכשיו הפסקה."
"ומי מוביל?" היא ממשיכה בהתעניינות לא אופיינית.
"אנחנו" אני עונה בלי לפרט יותר מדי כדי לא לנאחס. לפני מספר ימים עלתה בקרב כמה אוהדים תאוריה משונה שזו הסיבה לחוסר הצלחה. אין לי כוונה לבחון זאת כל עוד מצבנו לא רע, אז אני משנה את נושא השיחה למזג האוויר המוזר שתקף ביממה האחרונה, נושא שתמיד עושה את העבודה כשאין על מה לדבר.
"כשהמשחק יגמר אתקשר לעדכן" אני מבטיח.
"טוב, תצליחו ואל תשכח לאכול משהו וללבוש חם" היא מנתקת.
אימא זו אימא. אז אני מוציא תפוח שחלילה לא ארעב, מהדק את הצעיף לצוואר שלא אתקרר ומצטרף ליציע שלא אפספס את המחצית השנייה, שממשיכה במריחת הזמן כמו קודמתה. כך חולפת לה חצי שעה משעממת ומעצבנת, עם המון אפשרויות סרק להרגעת המצב. עד שליאור עדיקה, שנכנס עשר דקות לפני כן, מחליט שלכולם נמאס, מעלה את התוצאה לשלוש ומוריד את רמת המתח.
אפשר לנשום לרווחה. להכניס אוויר, לספור עד שמונה ולהוציא לאט. אפשר להדליק סיגריה נוספת, למרות שכבר עברתי את המכסה היומית. אפשר להתמכר לשירים ולנוח עד שיגמר, או לפחות עד דקה שמונים. שער נוסף שמבקיע אדם מזרחי מאלץ אותנו לקפוץ, אבל בכיף גדול.
עם שלוש נקודות בקופה ומלא חיוכים ביציע. עם השמחה שנשכחה ברהט וחזרה אלינו סוף סוף, ככה הכי טוב להתחיל סופ"ש.
"אימא, המשחק נגמר" אני מבשר לה ונכנס למכונית.
"ניצחתם?"
"כן."
"היו מכות?"
"ממש לא."
"טוב, סע בזהירות ותלבש סוודר."
"בסדר" אני אומר ויוצא לדרך. אין מה לעשות, אימא יש רק אחת. בעצם גם נורדיה יש רק אחת…
אז יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.
