אני מכבד את פרס, את פועלו, מה שעשה למען המדינה, גם אם לא תמיד הסכמתי עם דעותיו. מה שכן, לא תמיד היה לו טיימינג טוב ולמות לקראת סוף שבוע זה פחות מומלץ, במיוחד כשיש לנו משחק בגבעת זאב, נגד הבית"ר המקומית וכל הדרכים מהמרכז אמורות להיחסם לסירוגין.
יש לי מכונית שחורה ובתאורה נכונה גם אני נראה ראש מדינה, אז חשבתי להתפלח לשיירה של אובמה, או אישיות חשובה אחרת, ובדיוק לפני העליות לבירה לחתוך לכיוון מודיעין. מצד שני, אם אסע בדרכים חלופיות ואצא מספיק מוקדם כדי להתגבר על העומסים הצפויים, לא אצטרך טובות מאף אחד.
אז יצאתי שעתיים וחצי לפני שריקת הפתיחה. בקושי הספקתי לשתות קפה, שלא לדבר על כריך, סלט, קרואסון חמאה ומיץ תפוזים קר. בקיצור, לא הספקתי לאכול ארוחת בוקר קונטיננטלית. ואם ברעב עסקינן, אציין שמעולם לא עליתי לירושלים ביום כיפור, אבל אם כן הייתי עושה זאת, בדיוק כך, או קרוב לוודאי לכך, הייתה נראית הדרך. ריקה, שוממת, בלי מכוניות כמעט. מרוב הפחדות מבלאגן בכבישים נשארו כולם בבית כדי לצפות בטקס ההלוויה בטלוויזיה. כך שכעבור ארבעים ושלוש דקות נכנסתי בשערי הגבעה ועכשיו יש לי קצת פחות משעתיים להעביר.
לא נורא, אשלים לי את מנת הקפאין החסרה בבית קפה מקומי ונחמד. אקרא מוסף של סופ"ש לצלילי מוזיקת רקע רגועה, שתבקע מרמקול קטן וישן המחובר לתקרה.
זה מה שחשבתי. בפועל, חוץ ממרכז מסחרי מתפורר, הומה בני זאב עסוקים בקניות של שישי, אין כאן איפה לשבת. ואם יש כאן משהו שדומה לבית קפה אז הוא מוסתר היטב מפני אורחים לרגע שבאים לנצח את הקבוצה הביתית.
מחוסר ברירה אני מתמקם סמוך למגרש. ראשוני שחקנים וכמה מאנשי צוות מתחילים לזרום למתחם. ברדיו ביל קלינטון, בקול צרוד ונאום משעמם, נפרד מפרס. אני שוקע בשינה קלה, אך לא להרבה זמן. ניידת ובתוכה שני שוטרים במדים חדשים, כאילו נשלפו זה עתה מפס יצור, צורחים ברמקול לבעלי טויוטה לבנה שבולטת מעט בחניה, להגיע דחוף ולהזיז את הרכב. אחרי רבע שעה של הפרעה לציבור יוצא השריף המקומי ומגלה שזו בכלל לא טויוטה. סתם דייהטסו תמימה. מתפתחת דרמה שמוציאה מספר שכנים מבתיהם לבדוק על מה המהומה. הרי לא כל יום, אם בכלל, קורה כאן משהו מעניין שלא קשור למצב ביטחוני.
אני משאיר את האירועים הרחק מאחוריי ועולה ליציע הגבוה, שנצבע לאט לאט בצהוב-שחור נורדאי. מהזווית הזו רואים היטב את המגרש. רואים גם שמי שסימן את הקווים על הדשא לא היה במיטבו באותו יום, או פשוט רצה להוכיח שבין שתי נקודות לא עובר קו ישר אחד.
כדי להקשות עלינו קבעו בבית"ר המקומית שעת משחק מוקדמת. אבל אפילו שתיים-עשרה בצהריים לא ימנע מכמות מכובדת של אוהדים להגיע. המקומיים גם לא אפשרו דקת דומיה לזכר הנשיא התשיעי של מדינת ישראל, כך שהמשחק יוצא לדרך בול בזמן, עם פתיחה מוחצת של נורדיה.
אבל כבוד זה חלק מערכי המועדון ולכן באופן ספונטני ומתוכנן היטב, בדיוק בדקה התשיעית נעמדים כל האוהדים הצהובים ומכבדים את זכרו של פרס במחיאות כפיים. אחרי זה חוזרים מיד לדחוף את הקבוצה, שממשיכה לשלוט במשחק. הזאבים מהגבעה כמעט לא עוברים את קו האמצע העקום.
בדקה השבע-עשרה מגיע כדור למרכז הרחבה, לרגלי מלך מלכי השערים של העונה הקודמת אלעד (תנו לו ת'כדור ישר לראש) אברמסון, שלא מתבלבל ופותח רשמית את העונה.
הלחץ על המקומיים ממשיך, עד שהשופט מחליט לסיים את המחצית הראשונה שלוש דקות לפני הזמן החוקי. אבל מכ'פת לנו כל עוד היתרון אצלנו.
במחצית השנייה מתפתח משחק טוב עם הרבה מהלכים יפים שמסתיימים בכמעט שער ולמרות עייפות שניכרת היטב על שחקנינו, בכל זאת שלושה משחקים בשמונה ימים, הם עומדים במשימה ועל המגרש בגבורה.
דקה שבעים ושלוש מחליף אדם מזרחי את אלעד (תנו לו ת'כדור וכו') אברמסון וכמה שניות אחרי זה כבר מוצא את עצמו במפגש חזיתי עם השוער מהגבעה. לו רק היה מוסר את הכדור לאחד משני השחקנים משמאלו, הייתה התוצאה מוכפלת ומרגיעה את הלחץ ביציע.
כעבור שתי דקות מונע בנג'מין (בקיצור בנג'י ועוד יותר קצר בן) אור את השוויון. לאור המשחקים האחרונים נראה שיש לנו שומר חומות טוב בשער.
בסך הכל, ובהתחשב בעומס, משחק לא רע של כל הקבוצה. יש עוד מקום לשיפור ותיאום בין שחקנים, אבל בכללי הכל סבבה.
את הזמן שהשופט החסיר מהמחצית הראשונה הוא מוסיף לשנייה. בסוף לכולם נמאס והוא מסיים את המשחק. עד כה בית"ר נורדיה מושלמת בליגה ובגביע. על זה נאמר טפו טפו טפו, חמסה, שום בצל. אני בכלל לא מאמין בכל השטויות האלה, אבל בכל מה שקשור לנורדיה לא לוקח צ'אנס.
בחניה השריף המקומי ועוזרו הנאמן עדיין ממשיכים לחפש את בעל הדייהטסו הלבנה, טויוטה לשעבר, שהתבררה בסופו של דבר כסובארו.
ברדיו שוב מודיעים על עומסים צפויים בכבישים היורדים מהבירה, מה שמבטיח נסיעה חלקה בלי פקקים או עיכובים חזרה למרכז. מקווה שלא יהיו עיכובים גם בדרך לליגה א'…
אז יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.
