חשבתי לוותר על המשחק. מתחילת השבוע כאב ראש, נזלת, דלקת בעין. כל הסיבות שבעולם להישאר בבית. מצד שני נורדיה משחקת, אז כמה אדוויל, מלא טישו ומשקפי שמש שיסתירו את הצרה ואין תירוצים. כי בכל שישי אני ביציע, גם אם זה יוצא ביום שלישי והיציע הוא של מעלה אדומים וגם אם אני נראה ומרגיש כאילו דרסה אותי משאית קטנה.
כי בכל זאת, זה גביע המדינה, סיבוב ג' והיריבה היא עירוני קריית מלאכי. אז באנו כמאה וחמישים איש, לפי הערכה גסה שלי והרבה פחות לפי ספירה של שני מאבטחים, שמוקמו בדיוק מול הגוש הצהוב. עם דעות קדומות ועם חוסר הבנה על ההבדלים בינינו לבית"ר ההיא והוראות מפורשות לשמור שלא יהיה בלגן מצד האוהדים 'האלימים' בצהוב, צוידו השומרים במכשירי קשר, מבט של עוף דורס ופרצוף זועף של 'דירבאלק לעשות שטויות'.
נגדנו התייצבו כעשרים אוהדים בכתום, רובם דומים זה לזה ולכמה משחקני קבוצתם, באופן חשוד. מה שמעיד על קרבת דם אפשרית. לא דבר נדיר במקומות קטנים ומרוחקים, כשאחד מכיר היטב השני, לעיתים יותר מדי מקרוב…
היה להם גם תוף. זו הפעם הראשונה שנתקלנו באוהדים יריבים, מצוידים באביזר בסיסי כמו זה. הם גם ניסו להפריע לנו, אבל אחרי שהתברר להם שרובם המכריע סובל ממחסור רציני ביכולות ווקאליות וחוש קצב, הם נטשו את הרעיון, מכרו את התוף לסניף הקרוב של רמי לוי, ועברו למה שהיה קל יותר לעשות – לקלל את השופט, את שחקני נורדיה ומדי פעם גם אותנו. כל ניסיון כזה זכה לתגובה מהירה בצורת שיר שהשתיק אותם מידית.
גם על הדשא האריות, מתודלקים באנרגיות טובות, תקוות באוויר וחלום להעפיל עוד שלב בדרך לגביע נוסף, די שיתקו את המלאכי.
דקה שבע עשרה, או עשרים ואחת או אולי זה היה בכלל שלושים וחמש (לא ברור לי כי הייתי מטושטש מהכדורים), בעיטה אדירה של דניאל דרעי מרעידה את המשקוף ואת ישובי הסביבה.
הנורדאים מורידים הילוך. מתפתח משחק קצבי כשהכדור עובר מצד לצד. ביציע השירה לא עוצרת לרגע באחת מתצוגות העידוד הטובות ביותר שידענו. נקי, מדויק, מעורר כבוד, בלי אף קללה. תענוג אמיתי.
שני השומרים, שכל המחצית הראשונה הפנו את העיניים אלינו בחיפוש אחר מתסיסים, מחרחרי ריב ומעוררי מהומות, נשארו ללא תעסוקה.
במחצית השנייה חמישים אחוז מהם כבר צפו להנאתם במשחק. החצי השני זמזם בלי לשים לב משירי נורדיה השמחים. אפשר להבין אותם. קשה לעמוד מול עידוד שבא ישר מלב צהוב.
במחצית השנייה התפתח משחק שקול על גבול אלים, שהשאיר על רגלי השחקנים סימנים אדומים, שיהפכו קרוב לוודאי תוך יום לסגולים. ההאבקות החופשית המשיכה עד לדקה השישים ולמרות יכולתו הטובה של שומר החומות שלנו, באחת ההתקפות הבודדות שסיכנו את השער הצליחו המלאכים מהקריה להבקיע.
שלוש דקות מאוחר יותר התעורר אדם (הקדמון) מזרחי הענק, שנכנס זמן קצר לפני כן ופתח רשמית את העונה שלו בנורדיה. בעיטה מדויקת מפינת הרחבה והכדור ברשת. שער מדהים של חלוץ מדהים. השוויון מחזיק מעמד עד סוף המחצית.
עם תחילת ההארכה ניסו מספר מבוטל מאוד של אוהדי הקריה להוציא את האריות מהריכוז, תוך נפנופי ידיים וקללות שכללו בעיקר את המילה בן… אבל על המגרש זה לא הפריע לאיש, עד שהדברים גלשו לפסים אישיים, כשכינו את אדם 'סוס מת'. כאן נחצה קו אדום וזה היה רק עניין של זמן עד שהנקמה תגיע. אחרי מהלך של נחישות, פרגון ויכולת, עוד כדור מוצא את עצמו ברשת. אם ככה נראה 'סוס מת', מעניין מה היה קורה אם היה חי…
בתום מאה דקות מתחזה שחקן כתום לפצוע ונופל ברחבה. השופט קונה את התרמית ומעניק כדור עונשין מאחד עשר מטרים. השוויון שולח חיצים של מתח ודאגה ליציע הצהוב. אבל זה לא שובר אותנו. העידוד רק מתגבר ולא משאיר לשחקנים ברירה. כעבור שש דקות ה'סוס מת', שסבל ממתיחת שריר אבל המשיך להילחם כמו אריה, מקבל כדור, אחרי שזה טייל להנאתו במגרש, במהלך נדיר שהזכיר קבוצות מליגות העל לפחות, ונוקם בשלישית. מה שדי מוציא מהכתומים את החשק להמשיך. גם השופט, אחרי שהוסיף זמן מיותר, לבסוף נמאס לו והוא מסיים את המפגש ומעלה את נורדיה רשמית לגמר המחוזי.
כאן ברשותכם אעשה הפסקה קטנה. אלגום מהקפה ואנסה לגייס מעט כוחות כדי לתאר את מה שקרה מיד אחרי השריקה.
בעצם לא. מי שלא היה, מגיע לו. רק ארמוז שמי שלא ראה שמחת נורדאים, אוהדים ושחקנים שרים וקופצים יחד, לא ראה שמחה מימיו.
אז יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.
