אם צריך אז צריך. אין ברירה אחרת. אני מתחפש לתייר, לוקח את האישה, אורז את הילדים ו'היי דרומה, היי דרומה לאילת'. אם לא נורדיה קרוב לוודאי שאת פורים הייתי מעביר בעדלאידע של חולון או משהו בסגנון. מזל שיש משחק, סיבה מספיק טובה לבטל הכל ולשבש לי ת'חיים, במובן הכי טוב שיכול להיות.
המכונית עמוסה כאילו מדובר במעבר דירה. אני מכניס לניוטרל, משחרר בלם יד ונותן לגרביטציה לעשות את שלה. ברדיו שירי דרך להפליג איתם עד העיר הדרומית, עד למלון, שהולך ונכבש, ככל שחולפות השעות, על ידי עשרות אוהדים.
באילת השמש שוקעת בדיוק כמו בכל מקום אחר, רק ביותר דרמטי. כל ההרים מסביב, שמשנים את צבעם עם רדת החשיכה. אורות העיר שנשפכים לים, מול אלה של עקבה, רוחות צפוניות ערות ועוד כל מני אלמנטים להגברת המתח. בעצם אפשר לדלג על הקיטש מהפסקה הקודמת, שנועדה רק להעביר מעט זמן עד שנקבל את החדרים.
בתום סיור לילי קצר על הטיילת לא נראה שאילת השתנתה הרבה מאז ביקרתי בה לפני שנתיים, חוץ מהעובדה שיש בה המון לובשי צהוב, או ש'תסמונת נורדיה' השתלטה עלי שוב. תופעה מוכרת שהלוקים בה רואים צהוב בכל מקום. זה סימן לכבות את היום, ללכת לישון, לקום בשעות בוקר מאוחרות ולהתכונן למשחק.
המגרש העירוני נמצא מעבר לבתי המלון המפוארים, די קרוב לגבול עם ירדן, במה שנקרא, 'שטח פתוח', איפה שבדרך כלל נופלים טילים שמשוגרים מסיני. עד שימצא תקציב למלון נוסף הקימו כאן מגרש כדורגל, עם יציע פלסטיק מתפורר, שבקושי מחזיק את העומדים על שורותיו.
כיוון שפורים הרוב מחופשים. ווריאציות שונות של צהוב, שחור ותכלת. האווירה די שמחה. זה ממש לא מובן מאליו שקבוצה מליגה נמוכה תביא כמות כזו של אוהדים כל כך רחוק. מעניין מה יהיה כשנגיע לליגה בכירה יותר מזו. אבל כדי שיתממש החלום חייבים קודם כל לעבור את אילת, לקוות שהשיפוט יהיה הוגן ולא יסבך אותנו בשטויות מיותרות, ובעיקר לצפות למעידה של מלאכי הגיהינום מהקריה.
השעה שתיים בצהריים. השמש בדיוק באמצע השמיים, מתכסה מדי פעם בעננים קלים שלא עושים רושם על הנוכחים, כי באילת גם כשקר חם מאוד. כך גם המשחק. המקומיים באפור עכבר, מנסים להפריע בכל דרך אפשרית לאריות בתכלת, לעשות את העבודה לשמה באו עד כאן.
גם ביציע נותנים עבודה. חבורה מדהימה שלא מפסיקה לעודד ולשיר. בטוח שומעים אותנו בעקבה. לא יודע אם מבינים את כל המילים, אבל את 'יאללה יאללה יא בית"ר' או "לה לה לה לה" אין ספק שכן. בינתיים על הדשא, אם אפשר לקרוא לירוק המסכן שיש כאן דשא, מתנהל משחק קשוח. המקומיים מעיפים את הכדורים מעבר לגבול או בועטים ברגל נורדאית, מה שמביא את דניאל דרעי, בדקה עשרים ואחת להעניש אותם על כך מפינת הרחבה. אחת אפס מראה הלוח האלקטרוני וממשיך לספור את השניות לאחור.
במחצית שנייה המגמה נמשכת. עושה רושם שהקומיים מחפשים לריב. בשלב זה חצי מאוהדיהם, ששה במספר, נוטשים. עוד מעט נכנסת שבת ויש להם מן הסתם דברים חשובים יותר מלראות את קבוצתם מבזבזת את תקציבה השנתי על כדורים שעפים מעבר לגבול. אנחנו כמובן לא זזים מהיציע, במיוחד כשהתחילו להגיע ידיעות מהנעשה במודיעין, שם הקבוצה הביתית מובילה על קריית מלאכי.
שקט מתוח. לא לפתוח פה לשטן, לא לעשות עין הרע או לנחס. גם מי שלא מאמין בשטויות האלה נמנע מלקחת סיכון מיותר. הדקות חולפות. כמה אירועי לב נצפו באזור. על המגרש נשמרת התוצאה במשחק הקרבה של בחורינו.
ואז… ואז… שאגה אדירה מפרה את השקט בערבה. מודיעין ניצחו. מלאכי הפסידו וכאן נותרו עוד עשר דקות להחזיק מעמד.
רק עוד תשע…
שבע…
דקה וחצי…
תוספת זמן…
זהו. נגמר. אפשר לחזור לנשום, להסדיר מחדש את הדופק, להתחיל לשמוח. מאז מבצע עובדה לא היה כזה שחרור. מעולם הים האדום לא היה צהוב כל כך. עכשיו הכל שוב תלוי רק בנו. אם נדע לנצח את המשחקים שנשארו, כולל את מלאכי במחזור הלפני אחרון, יהיה טוב. הכי טוב.
על החגיגה של האוהדים עם השחקנים בבר מקומי אספר בפעם אחרת, גם על בית הספר לכדורגל שהקימו הירדנים, עם כל הכדורים שקיבלו במתנה. בינתיים רק אציין שבהצבעה משפחתית דמוקרטיות החליטה זוגתי שנשארים לילה נוסף באילת. ובכלל, זה אחלה פורמט – מלון ומשחק. לדעתי אפשר לאמץ אותו מדי פעם, נגיד באשדוד, בבית שמש, או באיזה אוהל בדואי ברהט. תחשבו על זה. יכול להיות ממש נחמד…
עד אז יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.
