בירושלים סתם קר. אין באמת סיבה מוצדקת לכך ואם לא בית"ר נורדיה, דבר לא היה מצליח להוציא אותי מאזור נוחות אפס שלוש, גורם לי לעזוב הכל ולנדוד אחר הקבוצה בכל מזג אוויר ובכל שישי, גם אם זה יוצא חמישי בערב. כדי להיות מוכן לתנאי קיצון צפויים, אני מתעטף במספר רב של שכבות, מה שמקשה מעט על התנועה, אבל הכרחי להישרדות. יחד עם האורז והבשר שאכלתי לפני צאתי לדרך, ההרגשה היא כמו של בצל ממולא.
בשמיים כל ענן מלמיליאן. הגשם שהיה לפרקים פסק לא מזמן. הכביש רטוב אבל הראות יבשה וגם אין בכלל פקקים, כפי שהזהיר קריין החדשות, שיושב מהבוקר באולפן החם ואין לו מושג מה קורה מחוץ למיקרופון. הוא גם אמר שיהיו ארבע מעלות. מוכן להתערב שגם בזה הוא יטעה.
טדי מאיר פנים ולא רק בגלל הפנסים. אני מתמקם ביציע. מניסיון העבר, מהמשחק מול אילת בתחילת דצמבר, בו איבדתי שתי אצבעות, אוזן וחצי ישבן מהקור, הפעם אני לא לוקח צ'אנס, מנער מדי פעם את הגפיים, להזרים דם לאזורים המועדים להתנתקות ונשאר לעמוד.
על הדשא האורחים משדרות בתלבושת צהובה, פנים חיוורים וחלומות על אקלים טרופי. מולם הנורדאים בגווני הכחול הקבוע. כולם מחכים שהשופט ישרוק ואפשר יהיה כבר לרוץ, בעיקר כדי להתחמם ולהילחם בסימפטומים מתקדמים של היפותרמיה.
ביציע ז'בו מציץ מהדגל, בידו בירה צוננת מתמיד. למרגלותיו כמה עשרות אוהדים, תוף ומצב רוח. אם הייתי סופר את כולם, קרוב לוודאי שהייתי מגיע למאתיים שבעים ושניים, בערך. על השורות בצד יושבים כעשרים ושלושה אוהדי שדרות בגיל בר מצווה, או שהם רק נראים קטנים בגלל הקור המכווץ. מולנו, בגודל טבעי, יוצא המשחק לדרך עם שליטה של האריות, שמהרגע הראשון מתנפלים על הכדור כאילו היה סטייק עסיסי ומנחם. הקצב לא רע. מסירות מהירות ומדויקות, בדרך כלל. הרבה יותר מהמשחקים הקודמים. כולל בעיטות לשער, מה שהיה די חסר עד כה, אם כי רובן עדיין לא בדיוק למסגרת. אבל רואים שיש שיפור. מהלכים כמעט מסודרים. ידו של המאמן החדש-ישן, שהעלה אותנו ליגה בעונה קודמת, מורגשת היטב.
על האורחים זה לא עושה רושם. הם מנסים כל שביכולתם לשחזר את התיקו מהסיבוב הקודם. מסתגרים בחצי המגרש הקרוב לליבם או מעיפים את הכדור הכי רחוק מהעין. עבורם הפסד או ניצחון לא ישנה דבר. לנו כן. אז לא מפסיקים לקפוץ ולשיר, מה שמוציא מאיתנו אדים חמים עם כל נשיפה, שמשווים לגוש מראה כמו של פינת עישון ענקית.
דקה עשרים. רותם בוסקילה מעלה את הכדור לתיבת החמש, ישר לראשו של אליאור משעלי, שלא מתקשה מול שוערה הקפוא של שדרות ונוגח את הראשון לרשת. מאותו רגע נראה כאילו שחקני נורדיה הורידו הילוך והחליטו להחמיץ כל הזדמנות להכפיל או לשלש את התוצאה. בשלב זה לא בטוח מה מטריד יותר, הקור או ההחמצות.
את ההפסקה אני מעביר ליד המיחם במזנון ובמחצית שנייה כבר לא כל כך אכפת לי מהתוצאה. איבדתי תחושה ברוב האיברים, גם הפנימיים. אני בקושי זז וממחיאות כפיים, העטופות בכפפות, יוצאות לי בקושי חבטות חלשות. אנחנו מובילים. מצידי אפשר לסגור את המשחק, לקחת את הנקודות ולהתחיל לנחס את קריית מלאכי.
נראה שמזג האוויר משפיע גם על השחקנים. מה שמסביר את הקיפאון בהגנה, בעיקר בדקה השישים ואחת, בה מנצלים האורחים את המצב ומשווים. אחרי עוד הזדמנות שלא הביאה להם את המהפך, מעלה ברבשינו מהספסל את ליאור עדיקה, שמכניס מעט חיים בקבוצה הרדומה. כמה דקות חולפות והרחקה אומללה של בלם שדרות מגיעה עד אליאור משעלי שבועט פנימה. עם היתרון בא התיאבון. בדקה שמונים ושלוש אליאור מקנח בשער נוסף.
חגיגה ביציע. ניצחון חשוב על קבוצה עקשנית. אנחנו את שלנו עשינו. עכשיו הגיע הזמן שגם מלאכי יעשו את שלהם ויאבדו נקודות. לא רוצה להיכנס לחישובים של סיכויים ואפשרויות אם לא נעלה מהמקום הראשון. מה גם שהיכולות הקוגניטיביות שלי בשלב זה די מושבתות עקב נזקי מזג האוויר.
'הטמפרטורות צפויות להגיע לאפס ויש סיכוי קל לשלג בפסגות ההרים' מבשר הקריין שיושב באולפן ואין לו מושג מה קורה בחוץ. אני מפעיל את החימום ברכב ועוזב את ירושלים לפני שיתברר אם טעה שוב. בשבוע הבא מדרימים לבאר שבע. מקווה להפשיר עד אז. מקווה שיהיה חם ובעיקר נעים, מכל הבחינות…
יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.
נ.ב
נמצאו חצי כף רגל, אף וצעיף צהוב, עם צוואר בתוכו. מי שאיבד מוזמן לפנות אלי ואשיב את הפריטים לבעליהם על פי סימנים מזהים.
