אחרי שבוע סוער, מלא אש ותימרות עשן, הגיע רגע האמת. משחק עונה בין האריות מהבירה לדולפינים מהדרום. מלחמה, קרב והצהרת כוונות. האם נורדיה, מוליכת הטבלה, תפתח פער גדול מהדולקות אחריה, או שמא עירוני אשדוד תצליח לצמצם לכדי דאגה.
לאור דין ודברים ברשתות החברתיות מהימים האחרונים, הבנתי שכעסם של המקומיים קשור בעסקה מעוררת מחלוקת על שחקן חיזוק חדש לנורדיה. לטענת המקומיים ההחתמה באה אך ורק כדי לפגוע בקבוצתם. מאותו רגע נפוצו הבטחות מרומזות עד גלויות 'לסגור איתנו חשבון' כשנגיע למגרשם הביתי.
אפשר להבין את תסכולם של מי שנושא עיניו גבוה למרומי הטבלה בקנאה. אבל כשזה מגיע לתיאורים מפורטים של מה מצפה לנו במפגש, לרבות קללות והזכרת המקצוע העתיק ביותר בעולם, הדבר מעט מדאיג.
כדי לנסות למנוע, או לפחות להזהיר את חברי הנורדאים מבעוד מועד על כל צרה שלא תבוא, החלטתי להקריב את עצמי, להתגנב לשורות היריבה ולהעביר מודיעין בזמן אמת.
על מנת להיטמע בקהל, לא למשוך תשומת לב ולהידמות לבני המקום, במשך כמה ימים התאמנתי על הבעות של דג, קולות של יונקים ימיים ותנועות בסיסיות של דולפין מתחיל, עד שנתפס לי השריר ברגל ונאלצתי לוותר על רעיון הריגול. חוץ מזה קניתי כרטיס מראש ויש הסעה מתל אביב, משהו שעדיין לא חוויתי עם הקבוצה, כך שאין מצב שאני מפספס את הטיול השנתי הזה.
בניגוד לימי שישי בצהריים, ימי ראשון בערב עמוסים בתנועה מוגזמת עד פקוקה, מה שמעמיד את ההגעה בזמן בסכנת איחור, במיוחד כשהנהג כל הזמן מדבר בטלפון ומתעסק בנייד במקום להתרכז בכביש. בעיקרון אין לי בעיה שיעשה תאונה, רק שלא נאחר בגלל זה למשחק.
במקום להיות טרוד אני עוצם עיניים, חוטף שינה קלה ומתעורר ממש לפני אצטדיון ה-יא' המפורסם של אשדוד. אם שרדנו את הנסיעה שום דבר לא ישבור אותנו. בינתיים גם הטיול מירושלים מגיע וכולנו זורמים לכיוון השער שהוקצה לנו, לבידוק ביטחוני, תשאול, תחקור, עינוי.
נראה שהסדרנים האשדודים קיבלו הוראה להציק לאורחים כמה שיותר וחוץ משיקוף ריאות, קולונוסקופיה או בדיקה פולשנית אחרת, הם בדקו הכל. פתחו, הפכו, מיששו, סגרו ופתחו שוב. כשלא מצאו דבר, השאירו את בקבוק המים התמים שלי בחוץ ורק אז נתנו לי להיכנס.
לעירוני אשדוד יש הרבה אוהדים. כמות מכובדת מהם כבר נמצאים על היציע המרכזי. אותנו מיקמו מאחורי אחד השערים. יציע קטן יותר אבל מספיק כדי להכיל את האחים הצהובים שצובעים את השורות.
סוף סוף יציע שמכבד את עצמו, את האוהדים. לא שתי שורות, לרגלי מגרש עקום אי שם בפריפריה, שבקושי אפשר לעמוד עליו בלי להסתכן בנפילה.
גם אנחנו צריכים מגרש כזה. אם מעל שלוש מאות אוהדים מגיעים למשחק חוץ, בטוח שבבית אפשר להכפיל את הכמות, אם לא יותר מכך. מה שכן, למרות הנחיתות המספרית, יש אתגר ראשון וממשי העונה להוכיח לכולם מי הקהל האיכותי ביותר בליגה. את זה כולם מבינים ומהמכה הראשונה על התוף עולה שירה אדירה. לעיתים חזקה משל הדולפינים, שמנפנפים בדגליהם בצד השני של העימות.
המשחק מתחיל באפס אפס, כמו שבדרך כלל זה אמור להתחיל. גם הכדור עגול ולפנינו תשעים דקות מורטות עצבים. כבר מהרגע הראשון מסתמן יתרון קל למקומיים ורק יכולת מצוינת של 'הוווווו, בנימין אור, בנימין אור, בנימין אור…' השוער, משאירה את הרשת הבית"רית יבשה, ואותנו עם תקווה שאפשר לדוג במגרש הזה כמה נקודות חשובות.
ככל שחולף הזמן המשחק מתאזן. התקפה לכאן או לשם, ללא סיומת משמעותית לאחת הקבוצות. את היתרון משיגה נורדיה דווקא ביציע. עידוד שלא פוסק לרגע משאיר את אוהדי אשדוד שוחים הרחק מאחור. ברגעים ארוכים נראה כאילו אלפי הדולפינים מילאו פיהם מים, אל מול האריות השואגים.
על הדשא לא קורה הרבה והשופט מחליט להוציא את כל הנוגעים בכדור להפסקה. אני מנצל את הזמן שכולם מחדשים כוחות ומנסה להגיע לשורותיה של עירוני, לבדוק איך אנחנו נראים משם. הסדרן שהתעלל בי בכניסה הופקד לשמור גם שלא יהיה מגע בין המחנות. אני מתקרב, הוא שולח מבט מאיים, שמבהיר לי מעל לכל ספק שאין סיכוי לעבור.
מחצית שנייה מתחילה בדיוק כמו הראשונה, כששתי הקבוצות ממשיכות להשתכשך בדשא, ללא אירועים מיוחדים. פה בעיטה, שם מסירה, נגיחה, הכשלה ולא הרבה יותר לכך. אבל אז מגיעה דקה ששים ושש ומה שנראה כמו תיקו חסר שערים מקבל לפתע טוויסט בעלילה. על המגרש מופיע ליאור הכריש עדיקא, שבלי לעשות גלים חולף בקלות על פני שבעה מצופים אשדודיים. את הכדור הוא מעביר לשי עושה הניסים, שמוסר אותו לאדם סופרטאנקר מזרחי, שמכבה למקומיים את החלום להיצמד אלינו בטבלה ומוסיף עוד קיסם למדורה הצוהלת, השמחה והצהובה.
וואו. טירוף. כיף גדול. אין מילים לתאר. לכן אעצור כאן ואלך לראות בפעם המי יודע כמה את התקציר.
אז יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.
