אף פעם לא אהבתי את ירושלים. היא תמיד הזכירה לי מחוזות ילדות רחוקים, שנותרו אי שם מעבר להרי החושך, אותם נטשתי לפני שנים רבות. גדלתי בצפת, בירת הגליל כפי שקרו לה בימיה השמחים יותר. אבל לי היא נראתה כמו שכונה ירושלמית טיפוסית ממוצעת, אפורה ומשעממת.
בכל הזדמנות השתדלתי להסתלק מהעיר, שהשאירה בי צלקות. לא כאן המקום והזמן לפרט את טיבם, רק אומר שזה הספיק לי כדי להתרחק כמה שניתן מהמקום ואם לא פיזית אז לפחות בדמיון, במחשבות, במוסיקה שסיפקה לי בדרך כלל מפלט נוח ובטוח מהמציאות. ככה התחלתי לנגן. השקעתי את כל כולי בגיטרה וכעבור כמה שנים הצטרפתי ללהקה.
לא היינו רולינג סטונס, אפילו לא כוורת וזיופים פה ושם היו חלק מהרפרטואר שלנו. גם מקומות להופיע בהם לא היו קיימים בפריפריה של אז והזמנות מהמרכז לא הגיעו, כך שהסתפקנו בלהופיע בחתונות.
מבין שלל להיטי התקופה שנאלצנו לנגן לבקשת החוגגים, היו גם שירי להקת צלילי העוד, שהיו אהודים מאוד באירועים מעין אלה. כך הכרתי את חנהל'ה, גדליה, חסידה ושאר הפנינים. התאהבתי מהתו הראשון. למדתי את האקורדים. ידעתי בעל פה את המילים. גיליתי את סוד המזלות. אפילו היתה לי גיטרה אדומה, מאוד דומה לזו של יהודה קיסר. עובדת היותי אשכנזי יחיד בלהקה גררה לא פעם הרמת גבה על טעמי המוסיקלי. סורו מני היתה תשובתי המוחצת.
זו היתה תקופה נחמדה יחסית, מלאה ביצירה ותקווה אבל אז הגיע הגיוס וזמן קצר אחר כך מלחמת שלום הגליל, במהלכה תקרית שהשביתה אותי לכמה חודשים ועצרה את הכל. את התכניות, החלומות, המוסיקה. לאחר שנדמו קולות הקרב, השתחררתי. חזרתי לאזרחות אבל האצבעות כבר לא ריחפו על המיתרים כמו פעם. עטפתי את הגיטרה ואת הפנטזיה להיות יום אחד קלפטון ונעלתי הכל רחוק מהעין, רחוק מהלב.
אבל ללב דרכים משונות, בעיקר מאז שהכרתי את נורדיה ואת האנשים שעושים אותה למה שהיא. אפילו ירושלים לא נראית לי אפורה כל כך. מצאתי בה גם דברים יפים והיא אפילו כבר לא מאוד מזכירה את צפת. מה גם שבשנתיים האחרונות ביקרתי בבירה יותר ממה שהגעתי אליה כל החיי. בשישי או באמצע שבוע. ביום או בלילה, כמו זה. כי אם יש משהו שקשור בנורדיה אני בא, אין בכלל שאלה. חוץ מזה שמובטחת הופעה של דנוך, קיסר ועוד. מה צריך יותר מזה…
מקירות הצוללת הצהובה מביטים פרצופים מוכרים של חברים מהיציע, את חלקם אני פוגש בדרך לבר. אחרים יושבים בחצר, עסוקים בסמול טוק, חיבוקים ובירות.
אחד הדברים שגיליתי עם הזמן במה שקשור לקבוצה הצהובה זה שיש כאן אנשים מגוונים ומעניינים, מכל תחום כמעט. זה בטח נכון לכל מועדון כדורגל, רק שלא מעניין אותי מה קורה בקבוצות אחרות. טוב לי בנורדיה.
מאולם ההופעות בוקעים צלילים של צלילי, שמכוונים כלים וגרונות. אנחנו נכנסים פנימה ומתמקמים מול הבמה, עליה מתחיל טקס בחירת מועמדים לקטגוריות שונות ומשונות. ואז מגיע הרגע לו חיכו כולם. ארבעה מיתולוגים, שמהצד נראים כמו חבורת קשישים שברחו מבית אבות סמוך, עולים לבמה. הספק לגבי זהותם ויכולתם להפיק מתוכם את הקסם, מתמוסס מיד עם התו הראשון, הזך, הנקי, החם והצעיר מתמיד. כאילו הזמן עמד מלכת.
רמי דנוך, כמה קטן ככה גדול. חיית במה אמיתית. קיסר, מוסתר מאור הזרקורים עם הכובע הנצחי והמבט הקפוא, לא מזיז שריר, אבל הידיים, יא וואיילי הידיים, שופכות צלילים שעוטפים ומעיפים על כנפי הנוסטלגיה לאי שם, לשנות השבעים המאוחרות מנחיתים אותי הישר לבמה כשבידי הגיטרה האדומה שלי, שמאוד דומה לזו של קיסר. מעירים חלום ישן והלב פועם בהתרגשות.
שני מטרים ועשרות אנשים מפרידים ביני ללהקה. השירים זורמים כמעין המתגבר, לא משאירים אף אחד אדיש למתרחש. כולם זזים, מתנדנדים קלות או קופצים בפרעות לפי הקצב. שרים, רוקדים, שמחים, ממש כמו ביציע. אבל אין דחיפות, אין קללות, אין שום דבר רע. הכל טוב.
במועדונים אחרים, שאני לא רוצה להזכיר את שמם, בשלב זה קרוב לוודאי כבר היו פצועים או עצורים. אבל כאן יש רק כיף. משפחה אחת גדולה שנהנית מכל רגע. מוכנה להיפגש בכל אירוע, במיוחד אם זה לחגוג את העלייה לליגה ב' ועל הדרך להתענג מפס קול בית"רי צהוב של ארבעת המופלאים, שנותנים את הנשמה, כמו אוהדי נורדיה אמיתיים. תענוג. אין מילה אחרת.
הדרך חזרה עוברת בשקט. רבע גדליה לא יוצא לי מהראש. אין בעיה, שיישאר שם כמה שבא לו. ליתר בטחון אני אוטם את האוזניים עם צמר גפן שחלילה לא ינזול השיר החוצה. יש אפילו דגדוג קל בקצות האצבעות ועושה חשק לקחת שוב את הגיטרה האדומה שלי, שמאוד דומה לזו של קיסר…
אני הייתי גלעד, אני אוהב את צלילי העוד, ויותר מזה, אני אוהב את בית"ר, נורדיה כמובן.
