"יאללה יאללה יה בית"ר, יאללה יאללה. יאללה יאללה יה נורדיה…" איזה מילים, איזה לחן. כמה התגעגענו. אז באנו.
חודשיים בערך לפני אימון הפתיחה.
בוקר קיצי חם ומהביל. אני מתעורר לאט כשברקע מטריד צלצול טלפון, לא מפסיק ולא מראה כל סימן שיפסיק בקרוב, לפחות עד שאענה לו.
על הקו רופא משפחה, מולו תוצאות בדיקות שעשיתי לפני כמה ימים.
"תגיע אלי בהקדם" הוא מבקש, ספק פוקד ומנתק מיד, בלי לאפשר לי לברר את פשר העניין.
"יש לך נורדיאס-כרוניס." אני יושב מולו, מנסה להבין את הבשורה והוא כאילו מורגל בלבאס לאנשים את החיים, לא מזיז גבה וממשיך במונוטוניות מרגיזה, "זו תסמונת נדירה שפוגעת בעיקר במוח. אם לא מטפלים בזמן זה עלול להפוך למצב קבוע ואז הבעיה הרבה יותר קשה." הוא מוריד את המשקפיים ושולח אלי מבט אבהי, למרות שגילו קרוב לשלי.
"מה… מה…" אני מנסה לעכל את דבריו. "מה זה אומר בעצם?" מצליח בסופו של דבר לומר משהו.
"זו מחלה נדירה, שמתאפיינת בעיקר ברגישות לצבע אדום ומתפרצת בדרך כלל בתקופות של פגרה. כרגע אין לכך פתרון וריפוי מלא לא נראה באופק. מה שנותר זה לנסות להקל מעט על הסבל."
זמן רב אני מרגיש שיש לי בעיה, אבל לא העזתי להודות בכך. "איך… איך נדבקתי?" אני מגמגם שאלה.
"לפי מה שידוע היום למדע, הגורם המרכזי לכך הוא חשיפת יתר ממושכת למקור הבעיה" הוא עונה יבשות. "אתה חייב להוריד מינון. להפסיק לכתוב על הקבוצה ולעשות סרטים, וכמובן לא לצפות בהם שוב ושוב, אחרת זה עוד עלול להרוג אותך."
וואי וואי איך נפלתי. הייתי בטוח שלי זה לא יקרה. שאוכל להפסיק מתי שרק ארצה. התבדיתי. אני מכור. זקוק לעזרה. הצילו…
"איך זה שאני משתגע, לא רואה בעיניים…"
חודש וחצי בערך לפני אימון הפתיחה.
"איך אתה מרגיש?" שואל אותי הרופא.
"הטיפול התרופתי לא עוזר" אני עונה בעיניים כבויות. "ממשיך לכתוב סיפורים, עושה סרטים והכי גרוע שבזמן האחרון התחלתי לנסוע למגרשים באחיאסף, רמלה, בת ים, (את עקרון לא מצאתי) בתקווה שאולי מתקיים שם משחק ולא סיפרו לי. אני אבוד דוקטור, לא יודע מה קורה איתי…" הרופא מגרד בראשו, פרק זמן שנראה כמו נצח.
"יש משהו שאפשר לנסות" אומר לבסוף, "גמילה, מוסד גמילה."
"יאללה נורדיה מלחמה, מלחמה. יאללה נורדיה מלחמהההה ההה"
שלושה שבועות לפני אימון הפתיחה.
"…וכן, אני מכור. מכור לנורדיה…"
"אוהבים אותך…" עולה מכל עבר, מלווה במחיאות כפיים. אני על במה. מולי אולם מלא אנשים, שלכאורה נראים נורמלים, אבל כולנו כאן בגלל בעיית התמכרות כזו או אחרת.
הימים חולפים לאט מדי. אפילו היורו לא מצליח לעזור. אי שם באופק כבר ניתן לראות את אימון הפתיחה. אולי זה מה שיציל את המצב, כי אחרת אם הפגרה לא תגמר במהרה הנזק באמת עלול להיות בלתי הפיך…
"בכל שישי (גם אם זה יוצא שני) אני ביציע. בלב זה בית"ר, בלב זה נורדיה…"
שעתיים לפני אימון הפתיחה.
אני יוצא בקלות מהשער הראשי, חולף על פני עמדה, בתוכה ישן השומר החביב, שאף פעם לא נותן לי לצאת בלי אישור, ונעלם בין הבתים הסמוכים. אני מסתכן בסילוק מהמוסד והוא בפיטורים. אבל מה אכפת לי, עוד מעט האימון הראשון ואין דבר שיעצור אותי מלהגיע אליו.
"גנבת לי ת'לב…"
שבע דקות בערך לפני אימון הפתיחה.
גבעת רם מלאה מתאמנים שלא קשורים לנורדיה. סטודנטים, חוגי ספורט, אתלטים עם פוטנציאל לא ממומש, שמנע מהם להגיע לאולימפיאדה המתקרבת ובמקום זאת מפגינים את כישוריהם הדלים בריצה סיזיפית מסביב לדשא, במרכזו כבר מזיעים בחורינו הצהובים.
אנחנו מתמקמים בכניסה. אוהדים, נשים וטף, מלא טף. כל הפרצופים המוכרים, וגם כמה שלא כל כך. האם אלה נורדאים בפוטנציה או סוכנים סמויים, זאת נדע בקרוב. בינתיים מתחילים לחמם גרונות, מתרגלים נפנוף דגלים, מנסים לעמוד בקצב התוף ומדקלמים שירים חדשים. אין ספק שזה עדיין לא זה. אבל בטוח שעם שריקת הפתיחה של הליגה נחזור לכושר עידוד מלא, כמו תמיד, כמו בעונות הקודמות.
מי היה מאמין שאני, שהדבר הקבוע ביותר אצלי זה השינויים. אני, שלא מחזיק מעמד בשום מסגרת יותר מכמה ימים ברצף, נמצא כבר עונה שלישית בנורדיה. לא מפספס שום משחק או אירוע שקשור בקבוצה. אני, ש… נראה לי שאפסיק עם משיכת הזמן כי בעוד שניות יורדים למגרש לפוצץ את האימון. לקרוע מהשחקנים את הבגדים, לגנוב את הנעליים, להניף אותם באוויר, בלי להתחייב על לתפוס חזרה, ועוד דברים כאלה ואחרים, שראיתי שעושים באימוני פתיחה בכלל ובבית"ר ההיא בפרט.
אבל כעבור דקות ספורות מתפוגג החשש והצבע שנזל מפניהם של השחקנים החדשים בעיקר, שחשו סכנה מוחשית ומידית לשלומם וציודם, חזר אליהם והתמזג עם חיוכים של הקלה. אפילו הסמויים נשארו חסרי מעש והצטרפו לשירה וריקודים. הלילה לא יהיו מעצרים, לפחות לא בקרב אוהדי נורדיה.
השחקנים נשארו עם הנעליים, אנחנו עם טעם של עוד. אני חוזר למוסד עד שאגמל או לפחות עד למשחק הקרוב ושתמות כבר הפגרה.
אז יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.
