אני אוהב את המגרש של רמלה. סינטטי וצבוע בירוק מלאכותי. שלוש שורות של יציע מסודר, עם כיסוי מעל ועמוד תאורה באמצע. חניה נוחה וקרובה לכניסה. בקיצור, מתקן שמכבד את ליגה ג'. רק חבל שהקבוצה המקומית לא משחקת במגרש הזה.
פוליטיקה וסכסוכי אגו פנימיים, שאני לא מצליח להבין, העבירו את המשחק למצליח. אבל גם חור כמו זה לא ימנע מכמה עשרות צהובים, שלא לומר מאות, מלהגיע ולשטוף את המושב המנומנם מהשפלה. לחסום את הכניסה בשיירה ארוכה עם דגלים, צעיפים ומצב רוח מרומם ולנוע לעבר המגרש כמו זחל רעב, שבא לטרוף גם את רמלה. שיירה עם כמות של אנשים שאפילו זקני השפלה לא ראו מעולם, גם לא בחגים.
אבל מה אכפת לנו מכמה זקני מצליח, צעירי לוד, אבירי בת ים ושאר קבוצות עם שמות שלא תואמים את אופיים. לנו יש מטרה – לעלות ליגה כבר בשישי זה, או לכל המאוחר בשבוע הבא.
רק אסון טבע, רעידת אדמה, פגיעת מטאור, נחיתה של חייזר אדום או פציעה של דדיה יכולים למנוע זאת מאתנו. את ההיסטוריה הנורדאית המתהווה אי אפשר לשנות, גם אם היא עדיין לא התרחשה.
מה שעוד לא מתרחש זה המשחק. נראה שלאור ניסיונם המר של הרמלאים מהמפגש הקודם, שהסתיים בתבוסה עם שמינייה ברשת, הם עושים כל שביכולתם לדחות את ההשפלה הצפויה גם הפעם.
בינתיים על הגבעה שמול המגרש, שנראית מרחוק כמו שדה חרציות, מתחילה החגיגה. שירה, תופים, חצוצרה והמון בירה. אני כבר רגיל לסוג כזה של מפגן עידוד. לא דבר נדיר או יוצא דופן במחוזותינו, אלא שהפעם יש משהו נוסף באוויר. אנרגיה מדהימה ושמחה, מה שהופך את האירוע לכיף אחד גדול. אפילו המשחק, שהתחיל בסופו של דבר, לא מפריע. הרי ברור שננצח. אין ספק שיהיו שערים והרבה, בעיקר אחרי שיתחילו לעוף לכיוון המסגרת ולא לחצרות הבתים הסמוכים.
בשלב די מוקדם איבדו האדומים של רמלה עניין, וכיוון שלא מצאו סיבה לעבור את החצי התרכזו בעיקר בלהתווכח בינם לבין עצמם ומדי פעם להפריע לצהובים מהבירה. אבל אחרי כמה קורות ומספרת אחת של אברמסון, שהעיפה את הכדור עד (איפה זה) קריית עקרון, התאפסו הרגליים והיתרון הברור של נורדיה תורגם לשני שערים קלים.
מעודדים מהתוצאה הנמוכה יצאו שחקני רמלה למחצית השנייה במרץ, שמהר מאוד נטש אותם שוב. אפילו הגול המקרי והשטותי שהצליחו להבקיע לא שינה את הסיכוי שלהם להינצל. להיפך, זה רק העיר את האריה שניער את הרעמה, התמתח, סקר את המצב ויצא למתקפה. בזה אחר זה עברו הכדורים ליד, מעל, מתחת לשוערה העצבני של רמלה. רק אחרי הביצוע הנדיר של דדיה, שהבהיר לכולם מי השליט הבלתי מעורער של ליגה ג' וקינוח של אברמסון, כיאה למלך השערים, הסתיים המשחק בתוצאה של שבע – אחת.
עם שלוש נקודות וצעד נוסף למעלה, שחררנו את המושב מנוכחותנו. אין ספק השארנו כאן חותם, אוסף גדול של כדורים אבודים, כמה שירים שישארו תקועים בראשם של בני המקום בימים הקרובים וזכרונות מאירוע נדיר שלא יקרה אצלם שוב בקרוב, אם בכלל. הגיע הזמן שמקומות חדשים בליגה ב' יכירו את נורדיה.
בינתיים אפשר להחזיר את השמפניות למקרר. שבוע ימים זה מספיק זמן כדי לצנן אותן כמו שצריך…
.
אז יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.
