בלוד עדיין לא הייתי עם נורדיה. גם בלעדיה לא ממש. רק פעם אחת כשנסעתי למשחק באחיסמך בתחילת העונה. כיוון שהיה מוקדם מדי נכנסתי להעביר מעט זמן ולראות במה מדובר. תוך כמה דקות הבנתי את הרעיון הכללי. העיר מזכירה שכונה ממוצעת מינוס, בפריפריה טיפוסית מסוג חדרה או עפולה. מקום שעם קצת פחות פשיעה יכול בקלות להידמות לפתח תקווה. גם כאן, כמו בכל ישוב מסוג זה, יש רמזורים שמחייבים לעצור, במיוחד כשאין סיבה לכך. אז עצרתי. אני אזרח שומר חוק, בניגוד לאחוז גבוה של המקומיים.
במסלול מימיני משפחה ממוצעת של שלוש וחצי נפשות, עם כלב וסובארו, בדרכם לארוחת צהריים אצל הסבתא ברמלה. במכונית משמאלי, עם סטיית תקן קלה, סקודה ישנה, בתוכה רווק לודאי, בדרכו לסופ"ש המתקרב.
מיד לאחר שהאדום ברמזור פינה את מקומו לירוק, לא מצאתי סיבה הגיונית להישאר עוד בעיר מוכה סטטיסטית ובלי נקיפות מצפון נסתי על נפשי כדי להישאר בחיים ולספר את הסיפור.
כל זה היה מזמן, לפני המון חודשים, כשעוד רדפנו אחרי גדרה מהמקום השני, מצפים לנפילה שלהם שתעזור לנו לדלג מעליה. הנפילה הגיעה וגם אנחנו הגענו לכאן, לפגוש את צעירי לוד. רק שהפעם נורדיה בצמרת, עם שבע נקודות יתרון, שמקרבות אותנו לעלייה ואת גדרה לעונה נוספת בליגה ג'.
בהרכב קרבי במיוחד, עם אבא של זוגתי, בני הקטן ואנוכי, שלושה דורות של לוחמים אמיצים ונועזים, שידעו קרב או שניים בחייהם, אנחנו מפלסים את הדרך בין מגרשים די מטופחים ועולים ליציע העץ הרעוע, שהוא כשלעצמו דורש ידע בסיסי בהישרדות, או לפחות כישורי לוליינות כמו של בוגרי קרקס מדראנו. אותו יציע שהובא לכאן על ידי האוהדים בחורף של העונה הקודמת ונראה כאילו לא הוזז ממקומו מאז.
עטופים בצעיפים וסטיגמות, אנחנו מתיישבים על הקרשים המדורגים, בתקווה שנעבור את הכל בשלום ובסוף היום אוסיף לי פרק נוסף במסע הקסם של נורדיה. אבל במקום שדה קרב עקוב מדם ודעות קדומות, אני מוצא מאחורי היציע מרבד דשא טבעי ונחמד, עם משפחות וילדים. ממש וודסטוק צהוב של שלום, אחווה ואהבה. אין עשן וריח אבק שרפה. אין קולות מלחמה וזעקות כאב. במקומם יש עידוד שמח וכיפי של אוהדים שממלאים את היציע הקטן בכל הטוב הנורדאי, מחכים שיתחיל כבר המשחק, לפני שהיציע הקטן יקרוס תחת העומס שהוא לא רגיל לשאת.
ביקום מקביל מפגש כזה, בין בית"ר מירושלים לקבוצה ערבית, היה מעורר חשש ודורש הערכות ביטחונית, בעיקר הפרדה בין מחנות האוהדים למניעת חיכוך מיותר, שעלול להצית אלימות. בנורדיה אין בעיה כזו, ולא בגלל מחסור של אוהדים מקבוצות יריבות. אצלנו זה בערכים. בגישה. בסובלנות. בדו קיום. בנורדיה אין גזענות או אפלייה על רקע דתי, לאומי, מגדרי או אחר. אנחנו מקבלים כל אחד וכל דעה ומי שלא מסכים איתנו שיעוף לכל הרוחות לפני שנקרע אותו במכות.
כמעט בלי לשים לב התחיל המשחק. צעירי לוד, שלא ברור לי למה קוראים להם ככה, לאור העובדה שרובם נראים כאילו עומדים לצאת לפנסיה בתום העונה, חדורי מוטיבציה להפריע לאריות מהבירה. אבל חוץ מזה הם לא עושים הרבה וגוררים את המשחק לבינוניות ומטה.
לפי תוצאת המחצית, שתים-אפס, והחטאות אין ספור, לאף אחד מהאוהדים אין תלונות. עוד מפגש מהסוג 'שצריכים לעבור בהצלחה' ולא חשוב איך. העיקר להוסיף שלוש נקודות למאזן ולקוות שגם השבוע גדרה תמעד.
עם אופטימיות וצפי לשערים נוספים במחצית השנייה, כולם פורשים להמשך הפיקניק על הדשא שמאחורי היציע. הקטן הכיר נורדאית צעירה ומשחק איתה תופסת. ילדים אחרים בועטים בכדור, מעיפים דברים או סתם מציקים להורים, שרוצים לתפוס קצת שמש. חבל שזוגתי והגדולה לא הצטרפו גם הן ליום המשפחה הספונטני.
מעניין אם בעונה הבאה, כשנהיה בליגה ב', נגיע למגרשים כאלה. אבל בשביל שנוכל לבדוק זאת בפועל, צריכים קודם כל לעבור את המשחק היום, שכבר עמוק בתוך המחצית השנייה.
וכרגיל נורדיה בלי דרמות אי אפשר אז הקבוצה מסדרת לנו מותחן מיותר. הצעירים של לוד לא מוותרים, מצמצמים את התוצאה פעמיים וכמעט משווים. בסוף מפסידים לנחישות ולמזל, שהולך כמו תמיד עם הטובים, גם אם הם לא היו משהו הפעם.
שלוש-שתיים מסתיים המשחק. האוהדים של נורדיה ניצחו שוב ובאופן ברור. בזה אין לנו מתחרים.
בתחושת הקלה מהתוצאה וכיף גדול מעוד שישי נחמד, אני נוטש את הדעות הקדומות מאחורי, תולה את הסטיגמות על היציע המתרוקן ועוזב את המתקן. מקווה שאף גורם לודאי לא נפגע מדבריי. מה שכן, אם קראתם עכשיו את הסיפור הזה אז כנראה שנשארתי בחיים ויצאתי מהעניין בשלום, כדי שבשבוע הבא אכתוב על המשחק נגד טירת שלום (אחלה חיבור נכון?).
אז יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.
