חוקי הכדורגל והשפעתם על אסטרטגיית המשחק
ינואר 1994, מוקדמות גביע האיים הקריביים. נבחרת גרנאדה ונבחרת ברבדוס, אשר שובצו לבית 1 שממנו תעלה רק אחת מהן לבית הגמר, נפגשות למשחק מכריע בו תיקבע זהות העולה. גרנאדה, הממוקמת במקום הראשון, יכולה לנצח, לסיים בתוצאת תיקו, או אפילו להפסיד (בהפרש של שער אחד) ועדיין לעלות לבית הגמר. ברבדוס זקוקה לניצחון של שני שערים לפחות, כאשר כל תוצאה אחרת תוביל לסיום דרכה בתחרות. מנהלי התחרות נלהבים מחוק שער הזהב אשר נכנס לתוקפו באופן רשמי שנתיים קודם ובמסגרתו כל שער שמובקע בזמן הארכה (לאחר ש-90 הדקות הרשמיות של המשחק מסתיימות בשיוויון) מסיים מיידית את המשחק ומזכה בניצחון את הקבוצה שהבקיע את השער. אולם, הם מחליטים להחיל את החוק בשינוי קל: החוק יוחל על כל המשחקים (למרות שלא מדובר בשלב נוק-אאוט אלא על שלב בתים), ושער הזהב עצמו יהיה שווה שני שערים. כך חשבו לגרום לתחרות להיות מעניינת יותר משום שאף משחק לא יסתיים בתוצאת תיקו, והעובדה ששער זהב שווה שני שערים אמורה להוות תמריץ חשוב לסיים את המשחק במהלך ההארכה ולהימנע מהכרעה בבעיטות עונשין מ-11 מטרים בתום 120 דקות.
במשחק עצמו נבחרת ברבדוס התעלתה על עצמה והצליחה להבקיע שני שערים, מה שאמור היה להספיק לה לעבור את נבחרת גרנאדה בטבלה ולעלות לגמר. אולם, בדקה ה-83 הצליחה נבחרת גרנאדה לצמק את התוצאה, שעמדה כעת על 2-1. נבחרת ברבדוס ניסתה לפצח את ההגנה של גרנאדה ולהבקיע שער נוסף שיעלה אותה ליתרון 3-1 אך ללא הצלחה. לפתע, עלה במוחו של אחד משחקני נבחרת ברבדוס רעיון – הוא התמסר מספר פעמים עם שוער קבוצתו ולנגד עיניהם המשתאות של הצופים – הבקיע שער עצמי! התוצאה? 2-2, תוצאה שמחייבת הארכה. ברבדוס בעצם העדיפה לסיים את 90 הדקות בתוצאת תיקו, מה שיוביל את המשחק להארכה ויותיר לה סיכוי להבקיע שער זהב ולזכות בניצחון מיידי בהפרש של שני שערים להם היא זקוקה. שחקני גרנאדה היו תחילה בהלם, אולם התעשתו מהר – הם הבינו שכל שער שיבקיעו, בין אם שער עצמי ובין אם שער לשערה של ברבדוס, יעלה אותם לגמר, וזאת משום שגם תוצאה של ניצחון 3-2 או הפסד 2-3 יספיקו לטובת הישארות במקום הראשון בבית, אשר מבטיח עלייה לגמר.
הסיטואציה רק הלכה והפכה הזויה יותר – שחקני ברבדוס, אשר הבינו את אסטרטגיית המשחק הצפויה של נבחרת גרנאדה, התפצלו לשתי קבוצות והגנו על שני השערים, בכדי למנוע מגרנאדה הבקעה של כל שער – עצמי או לא, ואילו שחקני גרנאדה ניסו לתקוף את שני השערים גם יחד, בניסיון להבקיע שער… כל שער. הקהל השתגע. קבוצה אחת תוקפת את שני השערים שעל המגרש, וקבוצה אחרת מגוננת על שניהם. ומה בסוף? "התרגיל המסריח" הצליח לברבדוס – שחקני גרנאדה לא הצליחו להבקיע שער נוסף, 90 הדקות הסתיימו בתוצאה 2-2, המשחק נכנס להארכה, ובמהלכה הבקיעה נבחרת ברבדוס את שער הזהב המיוחל וסיימה את המשחק בניצחון 4-2 בשל הניקוד הכפול. תוצאה זו הספיקה, כאמור, בשביל לעבור את גרנאדה בטבלה, והובילה לעלייתה של ברבדוס, כנגד כל הסיכויים, לבית הגמר. סיפור אמיתי, נשבע לכם.
שלטון החוק
הכדורגל אמנם קיים שנים רבות, אולם רק במחצית השנייה של המאה ה-19 החל תהליך מיסודו של הענף, אשר יש כאלו הרואים בו דווקא אמצעי שלילי במסגרתו הקפיטליזם מישטר את המשחק וביית כך את מעמד הפועלים, על רקע המהפכה התעשייתית. במסגרת תהליך זה החלה יצירתו של ספר חוקים אחיד ורשמי למשחק הכדורגל. כיום מכילה חוקת משחק הכדורגל 17 חוקים מרכזיים בנושאים שונים: עבירות, נבדל, שופט, שחקנים, מגרש וכו', כאשר כל חוק הוא אוסף של חוקים בפני עצמו. בין מטרותיה של החוּקה, עליה אחראי הגוף IFAB (ועדת הכדורגל הבינלאומית), ליצור אחידות בין ההתאחדויות ומועדוני הכדורגל ברחבי העולם, תוך שמירה על משחק הוגן, כמו גם מעניין ותחרותי. בשל כך נעשים מעת לעת שינויים בחוקה – חלקם "קוסמטיים" וחלקם משמעותיים יותר. אך כפי שראינו במשחק המשוגע בגביע האיים הקריביים – לכל שינוי חוקתי, גם אם יחסית זניח (דוגמת שער זהב ששווה שני שערים במקום אחד), ישנן השלכות מרחיקות לכת על אסטרטגיית המשחק של הקבוצות.
אחת הדוגמאות לחוק מהותי שהשתנה היא המעבר משתי נקודות עבור ניצחון, לשלוש נקודות. בעבר, קבוצה היתה זוכה בנקודה אחת עבור תוצאת תיקו ובשתי נקודות עבור ניצחון (הפסד, כידוע, לא מזכה בניקוד). במהלך שנות ה-80, החל הרעיון של הענקת שלוש נקודות עבור ניצחון לצבור תאוצה, כאשר ההתאחדות הישראלית, שאימצה אותו בשנת 1982, היתה אחת הראשונות שנהגו כך. השינוי נועד לתת תמריץ למשחק התקפי ולניסיונות רבים יותר של שתי הקבוצות לנצח את המשחק, מאשר לסיימו בתוצאת תיקו. בספרו Soccermatics מציג דיוויד סמפטר חישובים מתמטיים המדגימים כיצד מערכת הניקוד של שלוש נקודות עבור ניצחון אכן מספקת תמריץ לצד החלש יותר ויכולה לתרום בשל כך למשחק התקפי יותר ולפחות תוצאות תיקו. ניתוח שבוצע על נתוני ליגות באנגליה לפני ואחרי המעבר לשיטת שלוש הנקודות, הציג, כצפוי, ירידה משמעותית במספר המשחקים שהסתיימו בתוצאת תיקו לאחר החלת החוק, אולם לזמן מוגבל יחסית. מחבר הספר מוסיף "כלל אצבע" עבור מאמני קבוצות בליגות בשיטת שלוש הנקודות – יש לשחק באסטרטגיה התקפית רק במשחקים בהם סיכויי היריבה לנצח (על פי תחזיות סוכני ההימורים) אינם עולים על פי שניים מסיכויי קבוצתך לנצח.
"חוק מספר 11" – הנבדל, אשר נהגה כבר בשנת 1866, הוא אחד החוקים החשובים במשחק הכדורגל. חוק זה מונע משחקני התקפה לשהות באיזור שער היריבה מעבר לקו ההגנה ומחייב אותם להתנהל בצורה מחושבת ביצירת התקפות. בשנת 1925 החוק האנגלי שוּנה מדרישה לשלושה שחקנים בין התוקף לבין השער (לדוגמא, שוער ושני שחקני הגנה), לדרישה של שני שחקנים בלבד (לדוגמא, שחקן הגנה אחד ושוער) כפי שנהוג כיום. הדבר הוביל לעלייה מיידית במספר השערים הממוצע למשחק בליגה האנגלית – מממוצע של 2.5 שערים למשחק לכמעט שלושה שערים וחצי בממוצע למשחק. שינוי זה של החוק נחשב אחד השינויים היחידים אשר הובילו לשיפור משמעותי במספר השערים הממוצע במשחק. אולם, כעבור מספר שנים החלו מספר קבוצות להתאים את עצמן לחוק ולשחק עם שלושה בלמים, וממוצע השערים למשחק ירד שוב מתחת לשלושה שערים. לעומת זאת, שינוי החוק בשנות ה-90, אשר התייחס לכך שמיקום של שחקן בקו אחד עם שחקן ההגנה האחרון לא ייחשב כעבירת נבדל, לא הוביל למגמה דומה של עלייה במספר השערים הממוצע למשחק, ונחשב בשל כך לשינוי זניח יותר.
חוק "שער הזהב" אשר הוזכר קודם לכן, כמו גם חוק "שער הכסף" אשר החליף אותו מאוחר יותר (בו המשחק לא נגמר מיידית עם הבקעת השער אלא רק בתום מחצית ההארכה בה הובקע) בוטלו זמן לא רב לאחר שנוספו לחוקת הכדורגל. זאת בעקבות ההשפעה ההפוכה שהיתה להם על המשחק, בניגוד מוחלט למטרתם המקורית – במקום לעודד את הקבוצות לשחק בצורה התקפית יותר על מנת להבקיע בזמן ההארכה ולסיים בכך את המשחק, שתי הקבוצות שיחקו דווקא בצורה הגנתית בכדי לא להסתכן בספיגת שער שיסיים סופית את המשחק.
שינויים נוספים בחוקה הובילו גם הם לשינויים באסטרטגיית המשחק וביכולות הנדרשות מהשחקנים. בעקבות מונדיאל 1990, בו קבוצות רבות גרמו לבזבוז זמן בפעולה פשוטה ומעט מעצבנת – מסירות של שחקני ההגנה אל השוער, שתפס את הכדור בידו, החזיר לשחקני ההגנה וחוזר חלילה, הוחלט על חוק חדש אשר אסר על השוער לתפוס את הכדור בידיו. החוק, אשר נועד למנוע את בזבוזי הזמן ואת חוסר העניין במשחק שנוצר דווקא בדקות קריטיות, הוביל לשתי התפתחויות נלוות: פיתוחן של טקטיקות להפעלת לחץ של חוליית ההתקפה על שחקני ההגנה ושוער היריבה, ולשיפור במשחק הרגל של השוערים – יכולת אשר כיום נחשבת כאחת הבסיסיות והחשובות בקרב שוערים.
חוקים חדשים – משחק חדש?
ההשפעה של תיקוני חוק, גם אם נראים קטנים ולא משמעותיים, על האסטרטגיות של המשתתפים במשחק, אינה זרה לתורת המשחקים אשר מנסה לזהות את דרכי הפעולה העדיפות בקרב משתתפים במשחק לשם השגת המטרה האופטימלית של כל אחד מהמשתתפים, בכפוף לחוקיו. חוקי משחק הכדורגל ממשיכים לעבור שינויים והתאמות אשר מובילים לשינויים באסטרטגיות ובטקטיקות המשחק, בעיקר, אך לא רק, לשם הגברת העניין בקרב קהל הצופים. לאחרונה נכנסו מספר חוקים חדשים אשר עתידים להשפיע בצורה כזו או אחרת על תהליכי קבלת ההחלטות במשחק. הוספת האיסור על שחקן להאט עד כדי עצירה לפני בעיטת עונשין מ-11 מטר, לדוגמא, יכולה להוביל לשינוי באסטרטגיית הבעיטה של בועטי פנדלים אשר נעזרו בעצירה בכדי לזהות את הכיוון אליו מתכוון השוער לזנק, ויאלצו להחליט בשל כך על כיוון הבעיטה טרם יציאתם לבעיטת הפנדל.
חוק נוסף, שנמצא עדיין בתקופת הרצה, הוא האפשרות לבצע חילוף רביעי במהלך הארכה, במקום שלושת החילופים לכל קבוצה המותרים כיום. חוקים הנוגעים למספר החילופים נבחנים מפעם לפעם בליגות השונות, כמו בליגה השלישית בארה"ב, שהיא אחת הליגות הבודדות אשר אישרו כבר ב-1993 חמישה חילופים במשחק. הסיבה הרשמית לחוק היתה הצפיפות בלוח המשחקים אשר גרמה לקבוצות לשחק פעמיים בכל סופ"ש, לעיתים ערב אחרי ערב. השינוי גרם לכך שהמשחק לא הואט לקראת סופו, משום שחצי מסגל שחקני השדה (5 מ-10) יכול היה להיות מוחלף בכל שלב. מבחינת האסטרטגיה של מאמני הקבוצות, הוביל הדבר לכך שמערכי הקבוצה יכלו להשתנות בזמן אמת ביתר קלות, בשל העובדה שניתן היה להכניס מספר שחקנים בבת אחת ולבצע שינוי משמעותי בעמידת הקבוצה על המגרש או בטקטיקה המתאימה להתמודדות, לדוגמא.
הצעות נוספות אשר מועלות מדי פעם על ידי חוקרים, עיתונאים או אוהדים של המשחק, מגיעות מענפי ספורט אחרים – לדוגמה, ההצעה ששחקן שמורחק יוכל להיות מוחלף, בדומה לנהוג בענף הכדורסל. הכוונה היא להרחקה במקרה של שני צהובים, כאשר רק במקרה של שליפת כרטיס אדום לא יתאפשר חילוף. במקרה שכזה, השופטים יוכלו לשלוף כרטיסים צהובים בהתאם למתרחש על המגרש, ללא שיקולים אחרים כמו הימנעות משליפת כרטיסים צהובים בדקות הראשונות של המשחק מחשש להרחקת שחקן בהמשך המשחק (עוד על הטיות פנימיות וחיצוניות של שופטי כדורגל, בטור הקודם). הסכנה בהצעה זו היא ששחקני הגנה ירשו לעצמם להיות אגרסיביים בגלל הידיעה שגם אם יורחקו בצהוב שני – לא יפגעו בקבוצתם, אשר תקבל את הזכות לבצע חילוף ולהכניס שחקן טרי במקומם. כלומר: הצעה זו משפיעה על אסטרטגיית משחק ההגנה כמו גם על אסטרטגיית השיפוט.
הצעה נוספת, מעניינת ביותר ושנויה במחלוקת, היא ההצעה לא לזכות בנקודות ליגה עבור תוצאת 0:0, כדי למנוע כמה שניתן משחקים אשר יסתיימו בתוצאה זו. לפי בדיקה שערכתי על נתוני עונת 2015-16, 11% מהמשחקים בליגה הסדירה (טרם החלוקה לפלייאוף עליון ותחתון) בליגת העל הישראלית ו-8% מהמשחקים בפרמייר ליג האנגלית הסתיימו בתוצאה זו, כך שבהחלט ניתן לומר שתוצאה זו עדיין נפוצה כיום. שיעור המשחקים שהסתיימו בתוצאת תיקו כלשהי בשתי ליגות אלו בעונת 2015-16 היה 27% מסך המשחקים בליגת העל ו-28% בפרמייר ליג, מה שמראה עד כמה תוצאות תיקו עדיין שכיחות בכדורגל, למרות שינויים חוקתיים רבים.
ככל הנראה, עוד נכונו לנו תוספות, תיקונים ושינויים רבים בחוקת הכדורגל. כל שינוי, גם אם מינורי, טומן בחובו אפשרות להשפעה משמעותית על המשחק עצמו, על האסטרטגיות המיושמות בו, ועל חוויתם של הצופים. השאלה היתה ונותרה – כיצד ניתן להמשיך ולהוביל שינויים חוקתיים אשר יגרמו למשחק להיות מעניין יותר והוגן יותר, מבלי לפגוע במהותו של משחק הכדורגל?
