למי קראת בן זונה?

"יד האלוהים" של מראדונה, "שער הרפאים" של הרסט בגמר 66' ואפילו "משחק השרוכים" – אוהדי הכדורגל בארץ ובעולם זוכרים את רגעי המחלוקת הרבים, בין אם גבוליים (שערו של הרסט היה שנוי במחלוקת עד לאחרונה, כאשר נמצא שככל הנראה אוּשר בצדק) ובין אם מובהקים, במרכזם עומדים "האנשים בשחור" – שופטי הכדורגל. שיפוט הוגן המכבד את המשחק, את השחקנים וחשוב מכך – את האוהדים, אינו זוכה בדרך כלל לכותרות בעיתונים. עם זאת, שריקה לפנדל לא מוצדק, שער שאושר מעמדת נבדל, או כל שגיאה אחרת, במיוחד כזו שהתרחשה במשחקים בעלי חשיבות, מוצגות מיד בהבלטה ובדרך כלל בצירוף ביטוי שייזכר – לעיתים לשבועות, לעיתים לדיראון עולם. תוסיפו לכך את עצם שידורם הטלוויזיוני של רובם המכריע של המשחקים בליגות הבכירות ברחבי העולם, איכות השידור וריבוי המצלמות במגרשי הכדורגל כיום המספקות זוויות צפייה מרובות ושידורים חוזרים המאפשרים לצופים לשפוט בעצמם את המתרחש במגרש, ותקבלו מתכון בטוח לתסכול ותחושה קשה של חוסר הוגנות בקרב קהל האוהדים, המועדונים והשופטים עצמם.

בניגוד לענפי ספורט אחרים, במשחקי כדורגל כל שער הוא בעל משמעות אדירה. ברובן המוחלט של הליגות בעולם מובקעים בממוצע פחות משלושה שערים למשחק, לכן כל טעות שיפוט המובילה לפסילה מוטעית או אישור שגוי של שער היא בעלת השפעה מכרעת על תוצאתו של משחק ספציפי, ולעיתים על העונה כולה. מקרי שחיתות אשר מתגלים מדי פעם בפעם, לא תורמים גם הם לאמון המועט ממילא בתהליכי קבלת ההחלטות של שופטי הכדורגל. בנוסף, כתוצאה מכך שהכדורגל מהווה ענף ספורט מרכזי בעולם הימורי הספורט, מופעל על השופטים לחץ לא רק מצד האוהדים, המועדונים ופיפ"א, אלא גם מכיוונם של גורמים פליליים הנוקטים באמצעים של איומים וסחיטה כלפי השופטים. ידוע ששופטי כדורגל מתמודדים עם לחצים עצומים ולראיה – בשנים האחרונות גוברים הדיווחים על דכאונות, התקפי חרדה ואפילו נסיונות התאבדות של שופטי כדורגל מרחבי העולם בעקבות הלחץ הרב בו הם נתונים.

טעות, טועים, טעינו

שופטי כדורגל היו ונותרו הסמכות הגבוהה ביותר במהלך משחקי הכדורגל, והם בעלי שיקול דעת רחב המתאפשר להם בשל היותם של חלק מחוקי המשחק גמישים יחסית ונתונים להחלטתם הבלעדית: חומרת עבירה ושליפת כרטיס צהוב או אדום בהתאם, חוק יתרון, נגיעת יד מכוונת או לא, תוספת זמן בתום כל מחצית ועוד. שיקול דעת רחב זה, חיובי ככל שיהיה, משאיר פתח להטיות פנימיות וחיצוניות הקיימות בתהליך השיפוט וקבלת ההחלטות של שופטי הכדורגל. אחת ההטיות המעניינות ביותר, היא הטיה ויזואלית הקשורה, לא תאמינו, להרגלי הקריאה של השופטים. במחקר בנושא, נמצא כי שופטים במדינות בהן קוראים משמאל לימין, גם מתייחסים לתנועה משמאל לימין כתנועה טבעית, ולחילופין – לתנועה מימין לשמאל כתנועה לא טיפוסית ולפיכך שורקים יותר לעבירות במקרים ששחקן מתגונן ביצע עבירה במהלך תנועה שכזו. בישראל, בה הנושא טרם נבדק, ניתן להניח שההטיה תהיה הפוכה בשל כיוון הקריאה בשפות העברית והערבית.

כשל ויזואלי נוסף נמצא במחקר מפורסם אשר גילה שקוונים נוטים לבצע טעויות במסגרת החלטה על נבדל עקב בעיה אופטית הקשורה לזווית בה הם נמצאים. המחקר גילה שכאשר עבירת הנבדל מתבצעת בחלקו הרחוק של המגרש (יחסית לקוון), עולה ההסתברות לשגיאה לטובת ההגנה. במקרה שעבירת הנבדל מתבצעת בצד הקרוב לקוון, הטעויות נוטות דווקא לטובת שחקני ההתקפה. מחקר נוסף בנושא התייחס ל-Flash Lag effect, הנוגע לכך שמוח האדם, ככל הנראה כחלק מאינסטינקט אבולוציוני, נוהג למקם אובייקטים בתנועה לפי מיקומם העתידי, ולאו דווקא לפי מיקומם הנוכחי. בשל כך, קוון עלול לפרש מיקום של שחקן התקפה כעבירת נבדל על אף שאינו נמצא בעמדה כזו, רק בשל תנועת הריצה המהירה שלו.

הטיה נוספת מכונה הטיית אישור, הנוגעת לנטייה של אדם להתעלם ממידע שסותר את אמונתו או דעתו, ולהעצים מידע שתומך בהן. קבוצות הידועות במשחקן האגרסיבי או שחקנים ספציפיים הידועים בעבירות הברוטליות שלהם, זוכים ליחס מחמיר יותר מצד השופטים, בשל הידע המוקדם והתפיסה שיש לשופטים בנוגע אליהם. הטיה זו יכולה גם להיות כלפי שחקנים ממדינות מסוימות, או ממוצא אתני מסוים. אפקט נוסף הוא אפקט הראשוניות, הנוגע לנטייה האנושית לדבוק בהחלטה הראשונית. בקרב שופטי הכדורגל האפקט משמעותי יותר, משום שהם נאלצים להחליט החלטות משמעותיות בזמן מועט ביותר ותחת אילוצי לחץ ומאמץ פיזי, ואז דובקים בהן באדיקות. למקרים מסוג זה נוספו למשחק שופטי הרחבה, אשר מהווים גורם שיפוטי נוסף באירועי מחלוקת המתרחשים באיזור המשמעותי ביותר – שערי הקבוצות היריבות. אולם, אליה וקוץ בה – שופטי העזר (שופטי רחבה, קוונים, שופט רביעי) תורמים לתופעה המכונה Social Loafing  – בטלה חברתית, במסגרתה ריבוי של גורמים אשר לוקחים חלק במשימה או בתהליך קבלת החלטה גורם למעין "הקטנת ראש" מצד כולם בשל חלוקת האחריות, ועלול להוביל בסופו של דבר להחלטה שגויה.

מלבד הטיות אלו, נתונים השופטים ללחצים חיצוניים גם בזמן המשחק עצמו. מחקרים שונים בדקו את ההשפעה של קהל רועש על קבלת החלטות מצד שופטי הכדורגל. באחד המחקרים נמצא כי אצטדיון רועש לא משפיע על עצם החלטותיו של השופט (שריקה לפנדל או עבירה), אך הוא כן משפיע על חומרת העונש (שליפת כרטיס, לדוגמא). במחקרים אחרים על השפעת הביתיות בכדורגל, עולה שמספר הצופים באצטדיון משפיע על החלטותיו של השופט פחות מאשר צפיפות הקהל, כלומר – היחס בין מספר הצופים לתכולתו המקסימלית של האצטדיון, שהיא המשפיעה ביותר על השופט, ובמיוחד על החלטותיו הנוגעות לקבוצת החוץ. כך שלפי הנחה זו, 13,000 אוהדי הפועל ב"ש באצטדיון טוטו-טרנר משמעותיים יותר מבחינת השפעה על השופט מאשר 13,000 אוהדי בית"ר באצטדיון טדי הכפול בגודלו.

ארגון פיפ"א, אשר מתמודד בעצמו בשנים האחרונות עם פרשיות שחיתות מפה ועד קטאר, נודע גם באיטיות בה הוא דוחף לשילוב טכנולוגיות בתהליך השיפוט לעומת ענפי ספורט אחרים, במסגרת חברותו ב-IFAB – ועדת הכדורגל הבינלאומית. טכנולוגיית קו השער שהוטעמה לראשונה ב-2012, לדוגמא, אמורה לפתור מקרים כמו השער המפורסם של הרסט ממונדיאל 66', או שערו של למפארד ממונדיאל 2010. שינוי משמעותי שנבחן בחודשים אלו במספר מדינות (ביוזמת פיפ"א ו-IFAB) הוא שימוש בשופט נוסף הצופה במשחק בשידור טלוויזיוני חי ויכול לייעץ לשופט הראשי, בעזרת אמצעי קשר אלחוטי, באירועים משמעותיים מעוררי מחלוקת, דוגמת פסילת/אישור שערים, שריקה לבעיטת עונשין מ-11 מטרים וכד'. בנוסף, נמצא ששיפור משמעותי ביכולת השיפוט של שופטי הכדורגל יגיע יותר מהר דווקא משינויים בתמריצים אשר יכולים, בין היתר, לתרום להגברת הביקוש למקצוע ולהעלאת רמת השיפוט.

ומה בישראל?

שופטי הכדורגל בישראל, אשר זוכים לשכר נמוך משמעותית באופן יחסי לעמיתיהם באירופה, כמו גם ביחס לשכר הממוצע במשק, נתונים גם הם לאותן השפעות והטיות שצוינו עד כה. בשל כך החלטתי לבצע ניתוח קצר של שליפת כרטיסים צהובים ואדומים, ע"ב נתוני השיפוט וסיכומי המשחקים (מאתר Transfermarkt.com) של חמשת השופטים ששפטו כשופטים ראשיים את מספר המשחקים הרב ביותר בעונת 2015/16 בליגת העל בכדורגל: איתן שמואלוביץ' (13 משחקים), זיו אדלר, אוראל גרינפלד, רועי ריינשרייבר וגיא ברגר (12 משחקים כ"א).

לפי בדיקתי, חמשת השופטים שלפו ב-61 המשחקים בהם שפטו 271 כרטיסים צהובים (כולל צהוב שני), ושישה כרטיסים אדומים. בחלוקה בין קבוצת הבית (המארחת) בכל משחק, לקבוצת החוץ (האורחת), עולה כי התמונה מאוזנת כמעט לחלוטין: 134 צהובים נשלפו ע"י השופטים לחובת קבוצות הבית מול 137 צהובים שנשלפו לחובת קבוצות החוץ. בניתוח הכרטיסים האדומים, עולה כי אחד בלבד נשלף לקבוצת הבית ואילו חמישה נשלפו לקבוצת החוץ, יחס די חריג אך מבוסס על מספר קטן מדי של כרטיסים בכדי שניתן יהיה להסיק מכך על הטיה.

לאחר מכן החלטתי לסנן ולהשאיר רק את המשחקים בהם צפיפות הקהל היתה מעל 80% (ביחס לתכולתו המקסימלית של האצטדיון), או משחקים בהם מספר הצופים היה גדול ממסה קריטית של 20,000 צופים, על מנת לבחון האם באמת במקרים אלו קיימת השפעה על החלטת השופטים בנוגע לשליפת כרטיסים לחובת קבוצות החוץ. התקבלה תמונה מעניינת: במשחקים אלו מספר הצהובים שנשלפו לחובת קבוצת הבית היה 34, בעוד לחובת קבוצת החוץ נשלפו 44 צהובים, כלומר, יחס של כמעט 57%-43% לחובת קבוצת החוץ. כמו כן, לחובת קבוצות הבית לא נשלף במשחקים אלו אף כרטיס אדום, בעוד לחובת קבוצות החוץ נשלפו ארבעה כרטיסים אדומים (מתוך חמישה שנשלפו בסך הכל לחובת קבוצות החוץ), כך שכמעט כל האדומים נשלפו בעצם במשחקים בעלי קהל דומיננטי. תוצאותיו של ניתוח זה, גם אם אינו מובהק לחלוטין ומבוסס על מדגם קטן, מציגות תמונה זהה לזו העולה מהמחקרים שהוזכרו עד כה וממחישות את השפעתו הרבה של קהל הבית על החלטות השיפוט במגרשי הכדורגל.

חשוב לזכור – גם שופטי כדורגל הם בני אדם. אובייקטיביוּת, נייטרליוּת והוֹגנוּת, ממש כמו בעולם המשפט, העיתונות ובתחומים נוספים, הם ערכים אליהם יש לשאוף, למרות שידוע מראש ש"אין חיה כזו". טעויות שיפוט הן חלק בלתי נפרד מהמשחק, ותשארנה כאלה גם כשהטכנולוגיה תיקח חלק מרכזי יותר בתהליך קבלת ההחלטות של שופטי הכדורגל. כאמור, החלטותיהם של השופטים מושפעות, ברמה כזו או אחרת, מגורמים חיצוניים ופנימיים כאחד. לאוהדים נותרה ברירה אחת: צאו למגרשים! צעקות אל עבר מסך הטלוויזיה אולי עוזרות לשחרר קצת קיטור, אך סיכוי ממשי להשפעה על השופט יהיה רק אם תצטרפו – כן, אתם/ן! – לאלפי האוהדים במגרש, ועל הדרך תזכו גם ליהנות מהחוויה. חולצה בצבע הנכון, צעיף של הקבוצה ואפשר גם לקלל – רק למה לערב הורים?