בלו"ז הצפוף של עולם הכדורגל והספורט בכלל שצפוי לנו בהמשך 2020 ובעיקר ב-2021, נמצא לו גם הטורניר החביב ששמו גביע העולם בכדורגל עד גיל 20. מונדיאל לצעירים, שאמור להוות חלון ראווה לכשרונות הגדולים הבאים של עולם הכדורגל.

אבל כמה הצלחה של נבחרת או שחקן בטורניר הזה (שאמור להתחיל במאי 2021 ולהימשך עד יוני, אבל לך תדע היום) היא מדד לכוכבות והצלחה ברמות הגבוהות של הכדורגל? בואו נגיד שזה לא מבטיח שום דבר.

השחקן המצטיין בטורניר זוכה בפרס שנקרא כדור הזהב, ויש גם סגן וסגן שני (נחשו מה הצבע של הכדור אותו הם מקבלים). הנה כל הזוכים בתארי הכדור השונים של מונדיאל הצעירים ב-25 השנה האחרונות:

קל לשים לב (כי הדגשתי אותם) לשמות היותר בולטים ברשימה משנים עברו ומזמננו אנו, לא מעט מהם ארגנטינאים. בין 1995 ל-2007 ארגנטינה זכתה בטורניר 5 פעמים, אבל מאז לא הגיעה לגמר אפילו פעם אחת, מה שאולי מסביר את הבעיות ההולכות והמעמיקות של הנבחרת בלמלא את השורות בזמן שהדור שהיה אמור להביא מונדיאל דועך ומתפייד לו אל תוך הפנסיה.

אבל אולי יותר בולטים השחקנים שלא ממש קיימו את ההבטחה. אחד מהם הוא הברזילאי קאיו, אחד השמות החמים בעולם באמצע שנות ה-90 וגם המעבר שלו לאינטר מסאו פאולו ב-1995 היה היקר ביותר בזמנו לשחקן מתחת לגיל 20 (6.6 מיליון ליש"ט). אבל הקריירה לא התרוממה. הוא לא כבש שער אחד בתקופה הקצרה שלו באיטליה עם אינטר ונאפולי, ואת שאר הקריירה העביר בברזיל בלי לכבוש יותר מדי שערים. ההופעות הבודדות שלו בנבחרת הבוגרת קרו ב-1996, וזהו.

פלופ (כנראה) קצת יותר עדכני הוא דומיניק סולאנקה שב-2017 עזר להוליך את אנגליה כל הדרך אל התואר בטורניר וגם סיים שני בכיבוש שערים (כבש 4) אחרי ריקרדו אורסוליני האיטלקי מבולוניה. באותו קיץ הוא עבר לליברפול בחינם מצ'לסי, אבל החלוץ האנגלי לא עשה יותר מדי בזמן המועט שלו על המגרש – שער אחד ב-20 משחקי ליגה. איכשהו, ליברפול הצליחו למכור אותו ב-19 מיליון ליש"ט לבורנמות', עבורה כבש 3 שערים ב-32 משחקים בעונה שעברה בדרך לירידת ליגה לצ'מפיונשיפ.

מן הסתם, יש תחום די גדול באמצע בין כוכב עולמי לאכזבת עולמים: שחקנים שעשו אחלה קריירה בליגות גדולות – ג'ון אובי מיקל (בעיקר עם צ'לסי) וסיידו קייטה (בעיקר עם לאנס וברצלונה) ועוד לא מעט מהרשימה שלמעלה, אבל הצלחה בטורניר הזה ופרס של כדור בצבע כלשהו היא לא ערובה לקריירה מפוארת יותר מאוחר.

מה עם טורניר קצת פחות גלובאלי, נגיד יורו הצעירות?

הלאה לאליפות אירופה עד גיל 21, שם עד 2013 בכלל לא העניקו פרס של שחקן מצטיין, לא משהו רשמי של אופ"א לפחות. הכבוד ניתן בפעם הראשונה בטורניר שנערך בישראל בו זכתה ספרד, שם טיאגו קיבל את הפרס. מארבעה הטורנירים שנערכו עם מצטיין רשמי, שלוש פעמים הזוכה היה ספרדי: טיאגו כאמור, דני סבאיוס ב-2017 ופביאן רואיז שנה שעברה. ב-2015 זה היה ויליאם קרבאליו הפורטוגלי, שמשחק היום ב… ספרד (בטיס).

טיאגו אולי לא הפך לצ'אבי כמו שחזו בתחילת הקריירה, אבל הוא אחד הקשרים הבכירים ביבשת כבר כמה שנים (כשהוא בריא), והכי כוכב מאלה שזכו בפרס עד היום. קרבאליו הוא לא שחקן רע, אבל הוא כנראה היום, בגיל 28, נחשב קצב אכזבה ביחס לציפיות שהיו ממנו במהלך העונות הראשונות שלו עם ספורטינג ליסבון. רואיז נראה על המסלול הנכון, וחבר המושבעים עדיין חצוי לגבי סבאיוס.

גם מלכות שערים בטורנירים האלה, בין אם העולמי, אירופה או דרום אמריקה, לא מבטיחה הצלחה אחר כך. נתנו דוגמה את סולאנקה? אז גם מרקוס ברג. השבדי סיים עם 7 שערים בטורניר יורו 2009 (שיא טורניר שהושווה לפני שנתיים) ובדיוק באותו קיץ עבר להמבורג תמורה ל-10.5 מיליון אירו אחרי תקופה מוצלחת בהולנד (ליגה של Fool's Gold לחלוצים). ברג נכשל לגמרי בהמבורג וגם בחזרה שלו להולנד עם איינדהובן. הוא כן נתן מספרים יפים אח"כ ביוון, האמירויות ולאחרונה ברוסיה, אבל הוא לא קיים את ההבטחה של תחילת הקריירה.

אפשר גם לראות את זה במלכי השערים של אליפות דרום אמריקה עד גיל 20: בין שמות כמו ניימאר (9 שערים עבור ברזיל ב-2011) או אדינסון קבאני (7 בשביל אורוגוואי ב-2007) יש גם חבר'ה כמו רודריגו אמאראל ומרסלו טורס מארגנטינה ובריאן קבזאס מאקוודור שהובילו בצוותא את טבלת הכובשים של הטורניר ב-2017 (גם לאוטארו מרטינז דרך אגב) ולא ממש עושים סימנים שהם עומדים לפרוץ.

פרט חשוב: לא תמיד השחקנים הכי טובים שיכולים מבחינת גיל להשתתף בטורנירי צעירות באמת משתתפים, בין אם זה גביע העולם עד גיל 20, יורו הצעירות (עד גיל 21) או הטורניר המקביל בדרום אמריקה (עד גיל 20) – חלקם כבר בנבחרת הבוגרת בגיל הזה. בקיצור, פעם הבאה שאתם רואים בן נוער צעיר מלהטט באחד מהטורנירים האלה וגם זוכה בפרס השחקן מצטיין, תכינו את עצמכם נפשית שזה לא השלב הראשון בדרך למשהו גדול, אלא יכול מאוד להיות הדבר הגדול היחיד שיקרה לו בקריירה.