העשור האחרון מבחינת ז'וזה מוריניו היה מעין מסע ברכבת הרים. התחיל בהיי הכי גבוה שיש ומסתיים כשהוא מאמן קבוצה שאף אחד לא דמיין אי פעם שהוא יגיע אליה, מעין הזדמנות אחרונה שלו במועדון גדול (יחסית), בניסיון לשקם את הלגיטימיות שלו כמנג'ר בכיר ביבשת.
למרות שהוא מזמן כבר לא מאמן שקובע טרנדים, מוריניו הוא עדיין must-see TV. אדם שקשה להוריד את העיניים ממנו במהלך משחק, שקשה לא להקשיב למה שהוא אומר לפני ואחרי, וזה למה נוצר סיכום העשור על מוריניו – פחות סקירה מקיפה על כל מעלליו, הישגיו, נצחונותיו והפסדיו; יותר התמקדות ברגעים הבלתי נשכחים שהוא סיפק למצלמות, והיו לא מעט כאלה.
יש סיכומי עשור יותר גדולים, יותר חשובים, יותר… משהו. אבל סיכום העשור הזה בקריירה של מוריניו הוא אולי הכי מיוחד. כי מוריניו, לטוב או לרע, הוא יחיד במינו.
החגיגות בברצלונה
ההיי של תחילת העשור. נכון, היה קצת אח"כ את גמר ליגת האלופות בו אינטר ניצחה את באיירן מינכן – תואר שני במפעל למוריניו. היה שם את הרגע עם מטראצי. אבל הרגע הזכור ביותר מאותה ריצה, בכלל מהתקופה של מוריניו באינטר, הוא האושר המתובל בהמון שמחה לאיד. לא רק על זה שהוא ניצח את הקבוצה הטובה באירופה דאז, אלא את הנמסיס שלו. לא ברור אם זו ברצלונה או פפ גווארדיולה עצמו. כנראה שניהם.
החמישייה בברצלונה
כמה חודשים אחרי אותה חגיגה, שעדיין מרגיזה כל כך הרבה אוהדי ברצלונה, הגיע משהו שונה לחלוטין. לא היה רגע אחד שבלט מבחינת המוריניו-איות שלו בחמישייה שריאל מדריד חטפה בנובמבר 2010. זו הייתה פשוט דעיכה מתמשכת, שהייתה עוד נדבך באסקלציה של יריבות שלא ממש הייתה עוד צריכה דלק למדורה.
אצבע בעין
הסיום של אותה חמישייה כלל גם מיני קטטה וכרטיס אדום לסרחיו ראמוס אחרי עבירה של תסכול מאחורה על ליונל מסי. אחרי עונה של שישה מפגשים בין הקבוצות בכל המפעלים, גם במשחקים חסרי משמעות כמו הסופרקאפ הספרדי הרוחות להטו. מה שהוביל לרגע די נמוך בקריירה של מוריניו – האצבע בעין של טיטו וילאנובה, שהגיעה אחרי עוד כרטיס אדום לריאל מדריד (מרסלו הפעם), מה שהוביל לעוד קטטה.
ההרחקה במשחק האחרון עם ריאל מדריד
למרות הזכרונות השליליים משלוש העונות של מוריניו בריאל, כן היה שם גביע המלך אחד (בגמר 2011 מול ברצלונה) ועוד אליפות אחת עם לא מעט שיאים שנשברים במהלכה. בעונה השלישית של מוריניו במדריד הגיעו הסכסוכים עם השחקנים, התגובות הכועסות מול העיתונאים, עוד הדחה בחצי גמר ליגת האלופות, עוד פעם לסיים מתחת לברצלונה בליגה.
משחק הסיום של מוריניו עם ריאל מדריד היה גמר הגביע מול אתלטיקו מדריד. אתלטיקו, עונה לפני האליפות ועם סימאונה על הקווים, חיפשה ניצחון ראשון על ריאל מאז עונת 1998-1999. כבר היה ברור שמוריניו לא ממשיך בריאל עונה אח"כ. הוא הורחק בדקה ה-75, ופספס את ההארכה בה גברה אתלטיקו על ריאל, ובה גם הורחק כריסטיאנו רונאלדו אחרי שבעט בגאבי.
החגיגות של מוריניו באנפילד
מריאל מדריד מוריניו חזר לצ'לסי. העונה הראשונה לא הלכה חלק, כשצ'לסי בסופו של דבר נופלת טיפה מאחורי ליברפול ומנצ'סטר סיטי במירוץ האליפות. אבל צ'לסי כן השפיעה על אותו מירוץ. הניצחון 0-2 של צ'לסי באנפילד על ליברפול זכור יותר בגלל ההחלקה של סטיבן ג'רארד לפני השער הראשון, אבל מוריניו זהר ברוח המתריסה שלו אחרי הגול השני (של ויליאן ממש בסיום), עם ריצה לאורך הקו, כמו 10 שנים קודם לכן באולד טראפורד.
העצבים על הצוות הרפואי
קפצנו לעונה השלישית של מוריניו בצ'לסי, ממש ההתחלה שלה. את העונה השנייה הוא סיים עם אליפות, די דומיננטית, אבל כזו שקל לשכוח מכל מיני סיבות. את העונה השלישית מוריניו התחיל בהפסד בגביע הצדקה לארסנל של ארסן ונגר, משחק שבעיקר זכור בזכות ההתעלמות של ונגר מהיד המושטת של מוריניו.
בליגה צ'לסי פתחה עם תיקו 2-2 בבית מול סוונסי. התוצאה הייתה פחות חשובה. ההתפרצות של מוריניו לעבר הצוות הרפואי שלו לקראת הסיום, צוות שכלל את המיני-סלב אווה קרניירו. הוא גם דיבר על האירוע שהרתיח אותו בראיון אחרי המשחק. האירוע לא הרפה ממנו והיה חלק מקריסה שהסתיימה בפיטוריו של מוריניו בדצמבר 2015, שלושה ימים אחרי הפסד לאלופה שבדרך, לסטר.
חזרה כעוסה לסטמפורד ברידג'
אנחנו מדלגים על השנתיים הראשונות של מוריניו עם מנצ'סטר יונייטד, שנתיים שהיו די משעממות בסטנדרטים שהורגלנו אליהם מבחינת הויראליות של התגובות שלו.
העונה האחרונה הייתה שונה. דברים הלכו פחות טוב, וגם היא הסתיימה מוקדם מהצפוי עבור מוריניו. אבל היו בה לא מעט רגעים שנצרבו בזיכרון. אחד הבולטים שבהם התרחש בסיום התיקו של יונייטד בסטמפורד ברידג'. אחרי העזיבה הראשונה מצ'לסי, מוריניו עדיין היה אהוב מאוד על ידי הקהל במערב לונדון. זה השתנה בפעם השנייה. גם בגלל איך שאותה עונה התפתחה, וגם כי הלך לאמן את יונייטד אחרי.
בכל מקרה, אותו משחק ביום שבת שטוף שמש באוקטובר הסתיים בצורה דרמטית, עם שער שיוויון של רוס בארקלי בדקה ה-96 כדי לקבוע 2-2. מרקו יאני, חבר בצוות האימון של צ'לסי, חגג את השער בצורה שמוריניו לא ממש אהב. המנג'ר הפורטוגלי רץ להתעמת עם החוגג הנלהב ונבלם על ידי סדרנים ומאבטחים.
החגיגה האחרונה (בטורינו)
אין הרבה רגעים שמחים בסיומה של תקופת מוריניו ביונייטד. ובכל זאת… היה את המשחק בטורינו, בשלב הבתים של ליגת האלופות. את המפגש הראשון מוריניו ויונייטד הפסידו 0-1 (שלושה ימים אחרי אותו משחק בסטמפורד ברידג'). שבועיים אחרי ויונייטד היממה את הגברת הזקנה בטורינו עם שני שערים בחמש הדקות האחרונות. מוריניו, ששמע את מיטב הקללות שהקהל היובנטיני יכל להציע במהלך המשחק, הגיב בצורה ראויה.
Respect Man, Respect
חוזרים טיפונת אחורה בזמן – המחזור השלישי, יונייטד בדיוק מפסידה בבית 0-3 לטוטנהאם. מוריניו מגיע קרבי למסיבת העיתונאים, ומספק מיני-מונולוג הזוי ובלתי נשכח.
בונוס: פדרו לאון
עברו 9 שנים מאז הסרטון הזה, שבו מוריניו מתעצבן שכל הזמן שואלים אותו שאלות על פדרו לאון. לא יודע למה אני אהבתי אותו מלכתחילה, אבל יש בו משהו שהוא נורא "מוריניו" מבחינתי. הקסם האישי, ההטפה לעיתונאי, הירידה על השחקן שלו. רק עם פחות עצבים. מוריניו יותר כיפי שיש פחות עצבים.
