// מאת אלכס שוורצר
המערכת מלאה ביותר מדי וירוסים ונוזקות מכדי שתוכנת אנטי וירוס תעזור. רק לפרמט הכל ולהתקין מחדש
לא ריאלי שהצעדים שאציע כאן יעברו תחת מבנה ההנהלה הנוכחי, אולי לא אף תחת הבעלים הנוכחי, אך אלה דברים נחוצים בשביל לצאת לדרך חדשה, דרך חזרה לטופ.
בכל שנות הכישלון בעשור הזה במנצ'סטר יונייטד השתרשה תרבות עמוקה של דשדוש, בינוניות, תירוצים למה לא לשחק כדורגל. תרבות של חוסר הבנה בכדורגל ואף התגאות בכך. השחקנים התרגלו להפסיד, להיכשל ולהיות מתוגמלים בצורה שלא הולמת בשום אופן את ביצועיהם על הדשא. הם אף זכו לתגמולים יותר גדולים על כשלונות. ברגע ששחקנים נשארים במועדון או חותמים בו רק בגלל השיקול הכספי ובניגוד להגיון מקצועי, הם הופכים לחתולים שמנים, מדושני עונג ופשוט נרקבים מקצועית. הדוגמאות הבולטות ביותר מהשחקנים שכן שווים משהו והיו אמורים להיות בטופ העולמי – אנתוני מרסיאל ודוד דה חאה.
בשביל שמנצ'סטר יונייטד תחזור למסלול היא צריכה להיפטר מכל בעלי התפקידים במועדון (מרמת אקדמיה, דרך המנקות ועד למנג'ר ומנכ"ל כמובן) והשחקנים שהיו שותפים לשנות הכישלון האלה. החל משחקנים מובילים, שהם כמעט קונצנזוס, כמו דה חאה, מרסיאל ורשפורד וכמובן עד לאחרון הנגרים בסגל סטייל רוחו. זה כולל גם שחקני בית שנמצאים במועדון מגיל 8 (אין בעיה שיכניסו סעיפי חזרה למוכשרים שבהם כפי שריאל מדריד עושה) וזה כולל גם את חברי ההנהלה הותיקים כמו אלכס פרגוסון, בובי צ'רלטון, שאומנם לא באמת קובעים, אבל מטילים צל גדול מדי ושלילי על המערכת (בעיקר סר אלכס פרגוסון היקר), כפי שמאט בזבי הטיל אחרי פרישה מאימון. זה לא אומר כמובן שאסור להם חלילה להגיע למשחקים וצריכים לתת להם את כל הכבוד הראוי, אבל הם בהחלט לא צריכים להיות חלק מהבורד.
בראש ובראשונה, את השינוי צריכים להוביל אנשי כדורגל טובים, כדאי שגם יחד עם מאמן בעל טביעת אצבע חזקה וכדאי מאוד שאף אחד מהאנשים האלה לא יהיה בעל זיקה למועדון בעבר. אבל מעבר לעניין המקצועי, דרוש פה שינוי תרבותי עמוק במועדון והתחלה מדף חדש. הקבוצה צריכה להתאים את עצמה לסטנדרטים הגבוהים של הכדורגל המודרני ואין מקום למי שהתרגל כבר לדשדש, בין אם באשמתו או לא באשמתו.
מנצ'סטר יונייטד צריכה לכבד ולפאר את המסורת ואת ההסטוריה שלה, כי היא עשירה ומרתקת, אך היא צריכה לנתק אותה לחלוטין מהצד המקצועי. היא לא רלוונטית לחלוטין לדרישות ההווה והעתיד וגם אם בשביל להצליח מנצ'סטר יונייטד תצטרך לקטוע את הרצף שהמפורסם של שיתוף שחקני בית (אגב לא בהכרח כי עדיין יש 18 שחקנים בסגל למשחק). היום נושא שחקני הבית הפך לגמרי למלאכותי ומאולץ. הם משחקים בחסד מוחלט ורק כי הם שחקני בית.
יכול להיות שכל מה שתיארתי קיצוני מדי ויתכן שבכל זאת ישארו שרידים כלשהם משנות כישלון, כפי שנשארו בקבוצה הגדולה הראשונה של פרגוסון 2 שחקנים שהיו לפניו במועדון (היוז ורובסון, שניהם כבר בתפקידים פחות מרכזיים, במיוחד האחרון) או כפי שיש בליברפול את ג'ורדן הנדרסון שהגיע עוד עמוק בתקופת הכישלונות שלפני קלופ (גם לוברן ולאלאנה זכו לשחק בתקופה האפורה, אך הם הגיעו רק שנה לפני קלופ), אך הכיוון של יונייטד חייב להיות ברור – צעדים כואבים ולא פופולריים, אחרת היא עלולה שוב למצוא את עצמה בלי אליפות במשך 26 שנים אם לא יותר מכך.
האם זו גישה מנוכרת וקרה? כן, אבל תוצאות ותארים הם חזות הכל בכדורגל. מנצ'סטר יונייטד מועדון מפואר ומועדון טופ וסטנדרטים גבוהים יחד עם איכות הכדורגל והישגים צריכים להיות קודמים לכל דבר אחר. בלי רגש ובלי סנטימנטים לאף אחד.
