מלכי שערים והאנשים שרודפים אחריהם

הימים ימי בצורת. לא של גשם, בעת כתיבת שורות אלו יש טיפות על החלון, אבל של גולים. בכלל של כדורגל, ושל ספורט. אז הראש נודד לשערים, ולשחקנים שהבקיעו הרבה מהם, ואז גם לתהיות אם יש אחרים שיכולים לנשל את מלכי השערים של כל הזמנים בליגות שונות ממקומם. הנה הממצאים מאנגליה, איטליה וספרד.

אנגליה

למרות שטיפת המוח הקבועה, הכדורגל באנגליה לא התחיל באוגוסט 1992. זה ששינו את שם הליגה לפרמייר ליג לא אומר שכל מה שקרה לפני זה נמחק ונעלם. זה נכון לגבי אליפויות של ליברפול, וזה כולל שערים של שחקנים שלא זכו להיות חלק מעידן הפרמייר ליג.

הכובשים המצטיינים בכל הזמנים באנגליה

במבט לא יותר מדי מעמיק על טבלת 10 השחקנים שכבשו הכי הרבה שערים בהיסטוריה של הליגה האנגלית הראשונה, יש רק שחקן אחד שגם נטל חלק בעידן הפרמייר ליג: אלן שירר, שהתחיל את הקריירה שלו קצת לפני זה, ומספר שערי הפרמייר ליג שלו (260) הוא פריט טריוויה די פופולרי.

שאר השחקנים ברשימה הם אגדות מוכרות יותר (ג'ימי גריבס ודיקסי דין) או פחות (בערך כל השאר), כשרק גריבס ולופטהאוס מספיקים עוד לשחקן בעידן שהיה בו גביע אירופי רשמי. גריבס, שאת רוב שעריו כבש במדי צ'לסי וטוטנהאם, זכה בגביע המחזיקות עם ספרס ב-1963. הוא אפילו הספיק לשחק טיפה אצל מילאן וגם הבקיע בקצב מרשים, אבל הוא היה מדוכדך בתקופה הקצרה באיטליה וחזר די מהר ללונדון.

האם יש מישהו שיכול בכלל להתקרב ל-357 של גריבס? כנראה שלא. השחקן הפעיל בפרמייר ליג עצמה עם הכי הרבה שערים הוא סרחיו אגוארו (180 ב-261 משחקים). בלי קשר להמשך העונה הזו, הוא הבקיע לפחות 20 בכל אחת מחמש העונות הקודמות, אז לאיים על השיא של שירר במרחק 80 גולים זה עוד ריאלי (למרות שדעיכה כן תגיע מתישהו, או פשוט מעבר לליגה אחרת שתמיד יכול לקרות). אבל השיא של גריבס הוא כנראה קצת מעבר ליכולות של מישהו כיום.

גם הארי קיין, עם 136 שערים ב-201 משחקים (מקום 13 ברשימת של הפרמייר ליג והשני מבין הפעילים) יכול בתיאוריה להגיע אל שירר – קצב הכיבוש שלו זהה לשל אגוארו והוא צעיר יותר. השאלה אצלו, אפילו יותר מאשר אצל הארגנטיני, היא אם הגוף שלו יכול למשוך קריירה ארוכה ומלאת שערים. שירר, שפרש קצת לפני יום הולדתו ה-36, הבקיע 10 שערי ליגה בעונת הפרישה שלו.

איטליה

בליגה האיטלקית, בניגוד לאנגליה, אפשר למצוא קצת יותר שמות עם נגיעה לעידן המודרני מאשר באנגליה, אולי בגלל החיבה של חלוצים איטלקים בעשורים האחרונים לסחוב את הקריירה עמוק לכיוון גיל 40 ועדיין למצוא את הרשת בקצב לא רע.

הכובשים המצטיינים בכל הזמנים באיטליה

טוטי, די נטאלה, דל פיירו וג'ילארדינו – כולם שחקנים שפרשו בעשור האחרון ונותנים טעם קצת יותר מרענן לטבלת המבקיעים האיטלקית לעומת זאת באנגליה. גם באג'יו וסיניורי עדיין טריים בזיכרון. עוד שחקן מהדור שלהם הוא גבריאל באטיסטוטה, שפספס את הטופ 11 ב-4 שערים (184 גולים ב-318 משחקים), אבל עם ממוצע כיבושים יותר טוב משל כל החבר'ה בטבלה חוץ מהעתיקים באמת: פיולה ומאצה, שניהם אלופי עולם עם איטליה משנות ה-30 (פיולה פעם אחת, מאצה פעמיים).

האם מישהו מאיים על השיא של פיולה? טוטי היה לא רחוק, אבל הוא גם לא הגיע למספר כיבושים דו-ספרתי בליגה באף אחת מארבע העונות האחרונות שלו ברומא, ככה שהוא היה צריך לסחוב ה-מ-ו-ן זמן כדי להגיע לפיולה.

מישהו שעדיין פעיל? השחקן הפעיל עם הכי הרבה כיבושים הוא פאביו קוואליירלה (162 שערים), שמוכיח די טוב את תיאוריית החלוצים הזקנים באיטליה. הוא פורח בעונות האחרונות עם סמפדוריה, כולל 26 בעונת 2018-19 (בעזרת הרבה מאוד פנדלים) וגם העונה הקצב היה לא רע עם 9 גולים ב-21 משחקים. להיכנס לטופ 10 ריאלי, אבל להגיע לפיולה נראה בלתי אפשרי.

הבא אחריו ברשימת הפעילים הוא צ'ירו אימובילה מלאציו, שהיה זקוק לקצת זמן מחוץ לאיטליה כדי להבין שאין כמו בבית. עוד פנדליסט מדופלם, אימובילה עם 94 גולים ב-131 משחקים מאז שהגיע ללאציו, כולל 27 ב-26 משחקים העונה. סה"כ הוא על 126 שערים ורק בן 30 (ינוקא בשביל חלוץ איטלקי), אז להגיע לטופ 10 ולהעיף כמה חבר'ה קשישים למטה נשמע די הגיוני. זלאטן נמצא גול אחד מאחורי אימובילה, אבל עם עתיד לא ברור בכלל בליגה או בכדורגל, כשהפרישה נראית קרובה מתמיד.

ספרד

לסיום – לה ליגה – שם לראשונה נמצא שחקן פעיל בטבלת עשרת המבקיעים המצטיינים בכל הזמנים.

הכובשים המצטיינים בכל הזמנים בספרד

ברשימה יש שני שחקנים פעילים – שניהם מאיישים את מקומות 1 ו-2, אבל רונאלדו (עם יחס מדהים של יותר משער למשחק בתקופה שלו בספרד) עבר ליובנטוס ולליגה האיטלקית. מה בעתיד? מי יודע. אבל כרגע זה השיא של מסי לשמור ולטפח אותו. גם העונה הוא שומר על הקצב הקבוע עם 19 שערים ב-22 משחקים ומוביל את טבלת הכובשים ספרד. דולק אחריו? כרים בנזמה עם 14. מיד נגיע אליו.

אחד הדברים הבולטים ברשימה היא הדומיננטיות של שחקנים ששיחקו בריאל מדריד. רונאלדו, סאנצ'ז (שהגיע מאתלטיקו מדריד), ראול (שהגיע בגיל נוער מאתלטיקו מדריד), די סטפנו ופאיניו. מסי, סזאר וקיני (שהוא יותר אגדה של גיחון) כולם היו בברצלונה. זארה שיחק את רוב הקריירה בבילבאו ועל שמו ניתן הפרס לכובש הספרדי המצטיין בכל עונה. סוארז התחיל את הקריירה בבילבאו, אבל עשה את רובה עם ולנסיה.

ומה עם בנזמה? הרחק אחרי מסי, הוא מס' 2 בין השחקנים הפעילים – 162 שערים נכון לעכשיו, מקום 15 בכל הזמנים, צמוד לסמואל אטו (שהיה ממש קצת בריאל ודי הרבה ברצלונה) שיש לו יחס גול-פר-משחק טיפה יותר טוב. אריץ אדוריס (158 שערים בקריירה) מבילבאו נמצא שלושה שערים מאחוריו, אבל הוא לא מרבה לכבוש בימים אלו: גול אחד העונה, רק שניים ב-2018-19.

אם יורדים עוד טיפה בטבלה מגיעים לעוד שני שחקנים בני זמננו – שניהם עדיין בליגה ואפילו באותה קבוצה. לואיס סוארס לא נמצא הרבה זמן בספרד, אבל הוא עם 142 גולים ב-180 משחקים, וממוצע שערים לא רע בכלל. עם אותה כמות שערים אבל 167 משחקים יותר יש את חברו לקבוצה אנטואן גריזמן שלא מצליח בינתיים לתת את המספרים שהיה רגיל אליהם באתלטיקו מדריד.

*נתוני כיבושים מ-wikipedia