בעוד קצת פחות מחודש, יערך המשחק החשוב בעונה של מנצ'סטר יונייטד: גמר הגביע האנגלי נגד צ'לסי. מוריניו יהיה, כמו בכל העונה הזו, כמובן שוב על הגריל. האם יש לחכות לאחר המשחק בכדי לשפוט את מוריניו ולסכם שנתיים? ובכן, ראשית אני לא חושב שמשחק בודד אמור להשפיע על עתידו של מנג'ר או של שחקן. שנית, לאחר שכבר פיטרו את ואן חאל מיד לאחר הזכייה בגביע, ניתן להבין את מעמדו של מפעל הכדורגל העתיק בעולם בעיני הנהלת השדים האדומים.

תפקידו של ז'וזה לא נראה כי עומד בספק בקרב ההנהלה. לא מזמן הרי חתם המאמן הוותיק על הארכת חוזה. הדיון הוא בעיקר ברמת האוהדים, אלה שהתרגלו במשך יותר משני עשורים לטוב שהעניק פרגוסון ומתקשים להסתגל למה שמציע הפורטוגלי. הפעם אנסה לנתח מה עומד לזכות מוריניו, מה לחובתו והאם לדעתי הוא בכלל אמור להמשיך ולקבל קרדיט לבנות את הקבוצה קיץ שלישי ברציפות.

הביקורת הראשונה איתה נתמודד אינה העיקרית, אך מובילה לכל השאר, והיא העובדה שמנצ'סטר יונייטד גם העונה לא פקטור במאבק האליפות. לו הייתה מנצ'סטר יונייטד לפחות נאבקת בקרב צמוד ועיקש על התואר הבכיר, ייתכן וכל שאר הביקורות היו נעלמות או לכל הפחות פוחתות. אולם בריחתה של היריבה העירונית מעצימה את כל נקודות הביקורת שיבואו בהמשך. מבחינת האוהדים, ובצדק רב, היונייטד אמורים להילחם על התואר כל שנה. בטח לאחר שהוצאו סכומים נכבדים על רכש.

לזכותו של מוריניו ניתן לטעון שבאופן אבסולוטי קצב צבירת הנקודות הוא כן טוב. כלומר 83 נקודות (לפי ממוצע צבירת הנקודות של היונייטד ב-34 מחזורים עד כה) היו מספיקות לכל הפחות למאבק צמוד ולעיתים לאליפות כמעט בכל אחת מהעונות בעשור האחרון. מדובר בשיפור עצום, לא רק מהעונה שעברה, אלא לעומת כל עונה מאז פרישת הסר. באף אחת מארבע העונות הקודמות לא השיגו השדים האדומים יותר מ-70 נקודות עלובות.

הלאה. הביקורת העיקרית היא שהכדורגל לא מספיק טוב. לזכותם של המבקרים ייאמר שגם בפתיחת העונה, שהקבוצה הייתה במאזן שערים מהדהד של 21-2, הם טענו בדיוק את אותו הדבר. הסגנון שמקבלים מהקבוצה של מוריניו הוא לא מספיק אטרקטיבי. הקבוצה מתקשה להציג משחק התקפי מסודר ואין מספיק יוזמה ותעוזה. הדוגמא האהובה ביותר להוכחת הטענה היא הירידה בתפוקה של שחקני ההתקפה שנרכשו לעומת הישגיהם בקבוצות מהן הגיעו. זו איננה רק הביקורת העיקרית, אלא גם זו שהכי קשה להתמודד איתה, הקבוצה באמת לא משחקת טוב יותר מדי פעמים.

מה כן ניתן לומר לזכות מוריניו וחניכיו בעניין? בעיקר שהתצוגות אינן תמיד גרועות כפי שמציגים אותן. כן היו לאורך העונה מחציות של כדורגל טוב מאוד, וגם אם זה לא המון, זה בכל זאת משהו שעשוי להעיד על הפוטנציאל של הקבוצה.

נקודה נוספת אשר חשובה מאוד לאוהדים, היא קידום הצעירים ושחקני הבית. בחזית ניצבים שני היהלומים מרכוס רשפורד ואנתוני מרסיאל. העונה האדירה שחווים דה בריינה וסאלח, שניים שלא הצליחו תחת מוריניו, עזבו והפכו לשחקנים אדירים, רק מעצימה את החשש לסיפור דומה. רשפורד מתקשה מאוד להיכנס להרכב וכמעט שלא זוכה לדקות בעמדת החלוץ בה פרץ תחת ואן חאל. הנקודה מתקשרת לביקורת נוספת והיא הרוטציה הלא מספיק רחבה בה נוקט מוריניו. מרסיאל מעמיד ממוצעים נאים ועד ההגעה של אלכסיס סנצ'ז נראה היה כי הוא אכן על המסלול הנכון. אולם מאז ינואר איבד כיוון וגם הוא מתקשה לפלס חזרה את דרכו בהיררכיה.

מנגד יעמדו שחקנים אולי פחות מוכשרים ונוצצים, אך כאלה שמצליחים מאוד תחת שרביטו של המיוחד. אלו הם כמובן לינגארד ומקטומיניי. ההתעקשות לשחק עם ג'סי מתחת לחלוץ הייתה נראית לא מובנת בשלבים רבים, בטח כשבקבוצה שיחקו באותה העת מחטריאן וחואן מאטה. אולם ההצבה הזו סייעה ללינגארד לספק את העונה הטובה בקריירה הקצרה שלו. בעניין הסקוטי הקרדיט למוריניו צריך להיות אפילו גדול יותר, הוא נתן צ'אנס ואמון מלא במקטומיניי וזה החזיר לו ביכולת טובה מאוד במגרש.

ייתכן ומוריניו אינו המאסטר בטיפוח כישרונות צעירים כמו פרגוסון או זה שיזהה את הכוכב הבא כמו ונגר, אך הוא כן יודע להעריך עבודה קשה. ומי שעובד קשה מקבל את הצ'אנס בלי קשר לגיל ולתג המחיר. אולי זה המסר החשוב ביותר ליהלומים הצעירים בקבוצה.

חזית נוספת שעוררה סערה גדולה סביב מוריניו הינה החזית האירופית. לזכותו צליחת שלב הבתים בקלילות במה שהזכיר ימים יפים ועליזים – ניצחונות מרשימים על באזל וצסק"א סיפקו תקווה להמשך בצ'מפיונס ליג. גם הגרלת שמינית הגמר לא נראתה בלתי עבירה – סביליה. האנדלוסים מציגים עונה מאוד לא יציבה והגנה מחוררת. משום מה הם כל כך הפחידו את מוריניו שלא רק למשחק החוץ עלה במטרה להסתגר ולהשיג 0-0, אלא גם במשחק הבית לא נרשמה יוזמה התקפית יוצאת דופן מצד מנצ'סטר יונייטד. מלבד היכולת הירודה ביותר גם מספר התבטאויות של מוריניו לאחר ההדחה הגבירו את זעמם של האוהדים. ייתכן וזו הייתה נקודת השבר הגדולה ביותר. התחושה שהקבוצה של מוריניו לא שייכת לרמות הגבוהות, שאינה מסוגלת להתמודד עם יריבות איכותיות קיבלה חיזוק משמעותי.

החדשות המעודדות הן שגם בתחום זה יש נקודות אור בולטות. העונה נפתחה עם תוצאות רעות מול היריבות הבכירות: סיטי, צ'לסי, ליברפול וטוטנהאם, אבל בסוף פברואר נראה כי חלה תפנית. הקבוצה הצליחה להפוך פיגור לניצחון, דבר שהתקשתה לעשות העונה, ניצחה את צ'לסי ומאז גם ליברפול וסיטי בליגה הצטרפו לרשימת המנוצחות. הדובדבן שבקצפת הגיע, ככל הנראה, בשבת האחרונה אז השלימו השדים האדומים ניצחון בחצי גמר הגביע בוומבלי נגד הספרס. ייתכן כי על אף ההדחה הכואבת מהצ'מפיונס ליג אכן חל מפנה חיובי ביכולת ובתוצאות של היונייטד נגד הקבוצות הגדולות.

כמובן שתמיד ניתן למצוא עוד נקודות לביקורת ועוד תשובות וסימנים מעודדים, אני מקווה שהצלחתי להעביר בצורה טובה את הנקודות הבולטות. לעניות דעתי למוריניו מגיע להמשיך להחזיק בתפקידו. שנתיים, על אף שנשמעות לנו המון, אינן הרבה זמן עבור מנג'ר. תהליכים, כפי שדאג להזכיר לנו ידיד המערכת המושמץ רנה מולנסטיין, באמת לוקחים זמן. אם נוסיף על כך את הרקורד המוצלח ביותר איתו מונה ז'וזה לתפקיד, ואת השיפור מהעונה שעברה, מבחינתי אין ספק שלמרות כל הביקורות הקרדיט עדיין מוצדק.

כאוהד, כולי תקווה שמוריניו ידע לאמץ לחיקו יותר מהאידיאולוגיה של מנצ'סטר יונייטד, שיבין שאצלנו הרצון לנצח חזק מהפחד להפסיד, שאנחנו נהנים שבעתיים משחקנים שצומחים אצלנו, עם כל הטעויות והשטויות, מאשר כוכבים המגיעים בעשרות מיליונים ובעיקר שיצליח כבר בעונה הבאה למצות את הפוטנציאל לא רק בקרב הלוחמים שבסגל, אלא גם בקרב האמנים בשבילם קונים כרטיס או מתיישבים על הכורסא.

כמו תמיד אשמח לשמוע כל דעה שהיא בתגובות, ויאללה שנביא את הגביע!!