// מאת אוראל פרטוק
ליגת העל היא הדבר המרגש ביותר שיש בכדורגל הישראלי, אין ספק בכלל. הדבר היחיד שמאחד אותנו והופך אותנו מקהלים יריבים לגוש אחד, זוהי הנבחרת, גם על זה אין ויכוח. אך את מי אנחנו אוהבים יותר? או לפחות צריכים לאהוב?
ניתן להשוות את זה לאדם ששואל הורה מי הילד המועדף עליו. מצד אחד הקבוצה האהובה, זאת שמייצגת אדם מסוים ולהיפך, שלא תפספס אף משחק שלה ומצב הרוח שלך לאותו יום ייקבע על ידה. אבל במקביל, אין דבר שיותר ממלא גאווה מהנבחרת. עוד קמפיין, עוד כישלון, שוב מחליפים מאמן, ועדיין אנחנו חוזרים בכל פעם עם תקווה, אמונה שהפעם משחזרים את ההישג הרחוק שרובנו עדיין לא מאמינים שבכלל קרה בשנת 1970, ושוב ניצחון או שניים וכולנו מוציאים מחשבונים ובודקים את הסיכויים, הפסד או שניים והמגרשים שוב ריקים, כל קמפיין והניצחונות וההפסדים שלו. אך השאלה שאף אחד לא יכול לענות עליה וחייבת לקבל כבר תשובה היא: מי יותר חשובה? ואת מי מביניהן אנחנו צריכים לקדם?
חוק הזרים הוא הגבול הדק שמפריד ביניהן. הוא נכנס לתוקף בשנת 1978 ופועל עד היום. החוק עבר שינויים רבים במהלך השנים ובכל כמה שנים עקב הצורך, הורחב, אך מעט מאוד כדי לשמור על השחקן הישראלי וסיכוייו לתרום לנבחרת. חוק הזרים, לרגע זה, אומר כי כל קבוצה יכולה לרשום לליגה שישה שחקנים זרים ובמהלך משחק רק חמישה מהם יכולים להיות על המגרש. זר שנכנס לשנתו השישית בליגת העל יחוייב על מס שווה לשל שחקן ישראלי, מה שמקשה לשמור על זרים איכותיים לאורך תקופה ארוכה.
מצד אחד החישוב אמור להיות פשוט, יותר זרים רמה יותר גבוהה, רמה יותר גבוהה שווה יותר קבוצות ישראליות משתתפות במפעלים אירופיים – מסקנה הכדורגל הישראלי מתחזק. אך מה לגבי הנבחרת?
שימוש יותר גדול בזרים יוביל להשקעה כספית קטנה יותר בקבוצות נוער בגלל חוסר השימוש בהן, השחקן הישראלי יהיה פחות משמעותי ותהיה פחות תחרות עליו, מה שיאלץ אותו במקרים מסוימים לוותר על תחושת הביתיות ולנסות את מזלו בליגה אחרת. ובקיצור – יותר ליגיונרים. אולי נשמע כמו צמד מילים שרק מוסיפות למטרה, אך מההיסטוריה שלנו עם ליגיונרים ניתן לראות בבירור שהשחקן הישראלי הממוצע פשוט לא מצליח להשתלב מחוץ לישראל. לקרוא לזה בעיית אופי או מוסר עבודה ירוד לא ישנה את העובדה שהשחקן הישראלי רואה בחו״ל בעיקר ספסל ויציע.
אם נשווה לרגע את הסוגייה לליגה אחרת, ישנן שתי ליגות שהמקרים בהן דומים: הליגה הקפריסאית והליגה הבלגית, שתיהן הגדילו את מגבלת הזרים, אך התוצאות שונות. השכנה מקפריסין הפכה להיות הליגה ״הזרה״ בעולם, עם 201 שחקנים זרים מתוך 324 (62% מכלל הליגה). הליגה אומנם השתפרה, קבוצות קפריסאיות לוקחות חלק באופן קבוע בשלב הבתים של הליגה האירופית ולעיתים גם בליגת האלופות, אך אצל הנבחרת הסיפור שונה. השחקנים הקפריסאים לא מוצאים את עצמם בתוך כל המכלול הזר ונבחרת קפריסין לא התקדמה לאורך זמן ואפילו לקחה צעד אחורה ולא נמצאת במאבק על עלייה לטורניר גדול.
מנגד, הליגה הבלגית, היעד המועדף על הליגיונר הישראלי לנופש של עונה. הנבחרת הלכה קילומטרים קדימה, הליגה מורכבת מ-61.5% זרים ועדיין בכל שנה יוצאים כשרונות בלגיים לרחבי הליגות הבכירות באירופה.
בניגוד לקפריסאים שהתמקדו בקנייה סיטונאית של זרים לחיזוק הליגה, הבלגים השקיעו אף יותר בנוער. הליגה הבלגית התחזקה בזרים איכותיים ולשחקנים הבלגים נעשה סוויץ׳ בראש והם הבינו שאם הם רוצים להיות חלק מהדבר הזה שנקרא ליגה בלגית הם חייבים להשקיע יותר מאמץ. עם הזמן יותר ויותר שחקנים בלגים יצאו לליגות שונות באירופה כשבמוקד השתלטות על הליגה האנגלית. והתוצאה – חצי גמר מונדיאל, לנבחרת שעשר שנים לפני כן לא לקחה חלק בטורניר גדול במשך 12 שנים ברציפות.
מעבר לליגה או לנבחרת, התלבטות נוספת שלוקחת חלק בהחלטה על מגבלת זרים בליגה היא החיבור לקבוצה. הכדורגל מורכב מסמלים מקומיים שמהווים מודל לחיקוי והשראה וקפטנים שגרמו לחיבור אמיתי עם הקהל. איך אוהד כדורגל ישראלי אמור להתחבר לקבוצה אם 8 מתוך 11 שחקנים שרצים על המגרש מתחלפים פעם בכמה שנים בודדות. על מי מהשחקנים ילד קטן אמור לחלום להיות כמוהו כשיגדל?
וכמובן שיש חלק גם לממוצע הקהל שבכלל ירצה להגיע ליציע. גם במקרה הנ״ל שתי אפשרויות. אם רמת הכדורגל תהיה איכותית יותר והקבוצות הישראליות יאבקו על דברים משמעותיים בכדורגל האירופי, יותר קהל ירצה להגיע. ניתן לקחת כדוגמא לכך את הליגה האנגלית; ממוצע קהל 95% אחוזים למשחק פוקד את המגרשים בכל משחק, נתון יפה על הנייר, אך כשמגיעים למגרש מבינים שמדובר ברב מוחלט של תיירים שלא תורמים לאווירה אמיתית ביציעים.
איך שלא נסובב את זה, כניסה של זרים בעיקר תפגע בכדורגלן הישראלי. פחות מקום בקבוצות הצמרת משמעותו הסתפקות בקבוצות הקטנות (שגם הן יעדיפו שחקנים זרים) ואילוץ לברוח לאירופה. אך כרגע יש לשחקן הישראלי ״קלף״ על הקבוצות הבכירות בליגה, הוא יודע שקבוצה שרוצה לרוץ לאליפות ובוודאי להילחם על מקום במסגרת אירופית, תצטרך את הישראלים הטובים ביותר לצידה. ובעצם שיעור קטן בכלכלה – כשיש ביקוש ענק בשוק למוצר מסוים, המחיר שלו אוטומטית עולה ובמילים פשוטות המשכורות גבוהות יותר מהתרומה על המגרש. אז אומנם מדובר בי או בך שחולמים על קריירה בכדורגל לצד כסף שהוא גם חלק בלתי נפרד מהמשוואה, אך מדובר גם בעיכוב הכדורגל הישראלי בהשוואה לשאר אירופה.
אם נשווה את המשכורת הממוצעת בין שחקן ישראלי בקבוצות צמרת בליגת העל למשכורת של שחקן בקבוצה שנלחמת על הירידה נמצא פערים של עשרות עד מאות אחוזים, ולא בגלל הבדלי האיכות. בעקבות הגבלת הזרים שיש לקבוצה בליגת העל והצורך בכאלה איכותיים על מנת להגיע להישגים, זר שלא מציג יכולת גבוהה או לא מראה חיבור מיידי לרב מוצא את עצמו מחוץ לעצמו כבר בתום העונה ובפעמים לא מעטות גם בתוך חלון אחד מזמן הגעתו. הצורך בשחקן זר ״טוב״ וכמות ״הנפילות״ בניסיון להשיג אחד כזה, גורמים לקבוצות הגדולות להעדיף להכניס את היד לכיס ולהביא זר שהוכיח את עצמו כבר בליגה שלנו במדי קבוצה קטנה יותר.
במכירתו הקבוצה הקטנה גוזרת קופון לא קטן על השחקן שהביאה ברבע ואף עשירית מהסכום, המקרה הזה שחוזר על עצמו לא מעט גרם למספר קבוצות ״קטנות״ בליגה לפתח טרנד שבזמן הבאת שחקן זר מסוים לקבוצה השיקול להבאתו לא יהיה חיזוק הקבוצה, אלא בחירת השחקן המתאים ל״אקזיט״ הבא שלה. הגדלת מספר הזרים בליגה תגרום אולי להקטנת הצורך בזר מסוים ותשלום ענק בעבורו עקב ההיצע הרב שיתאים לכמות הביקוש.
ברגע שהכרעת הישגים של קבוצות יקומו ויפלו על איכות הזרים, אוטומטית יווצר מונופול של הקבוצות העשירות יותר על הקבוצות עם התקציבים המוצעים מכיוון שהאחרונות יצטרכו להסתפק בזרים בעלי משכורת נמוכה מאוד, כשמנגד הגדולות ישקיעו כספים בזרים ברמות גבוהות בהרבה משל הקטנות שלהן אין את האמצעים לנהוג כך.
לא מעטות הליגות בהן יש שליטה כמעט בלתי מוגבלת של קבוצה אחת על שאר הליגה כשיש לה רצף אליפויות בלתי שביר או ליגות בהן הצמרת והתחתית לא מתהפכות, אין שינויים והפתעות וההבדלים במיקום הקבוצות מעונה לעונה הם מינוריים לחלוטין. עוד תוצאה של המונופול שיכול להיווצר עקב הרחבת מגבלת הזרים.
לסיכום, כמו תמיד בכל החלטה, שני צדדים למטבע. לא מעט חסרונות, אך גם לא מעט יתרונות, דברים טובים וגם פחות, עלולים לקרות לליגה ולנבחרת כתוצאה מכך. ביטול מגבלת הזרים או הקטנתו לפחות נראים עדיין כאופציות רחוקות מדי, אבל אולי להרחיב ל-7?
