בכל דור ודור קיים מתאגרף אחד לפחות שבולט מעל היתר וששמו נשאר בתודעה גם לאחר פרישתו – למשל מוחמד עלי ומייק טייסון. יחד עם זאת, לא כל המתאגרפים זכו להכרה המגיעה להם.
ייתכן כי אני במיעוט בדעה זו, אם כי קשה להגיד שלא מגיעות תהילה והכרה למתאגרף שזכה ברצף בתואר אלוף העולם ב-4 קטגוריות משקל כבד שונות. ורוי ג'ונס ג'וניור הוא בדיוק מתאגרף כזה, ליתר דיוק – המתאגרף הזה, שכן, הוא היחיד שהגיע להישג זה.
יריית הפתיחה, תרתי משמע
במובן מסוים הכתובת הייתה על הקיר עוד לפני הוולדו. ג'ונס נולד ב-1969 בפנסאקיה לרוי ג'ונס סניור (לו מעתה אקרא פשוט "סניור" מתוקף עצלנותי), יוצא מלחמת וייטנאם מעוטר ומתאגרף לשעבר. משנהיה הורה, עבר סניור לאמן במכון האגרוף שבמוסך ביתו, בו גם התאמן בעצמו לעיני ג'ונס ג'וניור. רוי הצעיר הביע עניין באגרוף וביקש מאביו להתחיל להתאמן גם כן, וזכה לתשובה – "אם תכנס לעולם האגרוף, אני לא אתן לך לצאת משם". והוא נכנס. האימונים עם סניור היו קשים – בין היתר נהג לקשור לרוי יד אחת מאחורי גבו ולהעמיד נגדו מתאגרפים גדולים וכבדים ממנו – אבל הם השתלמו, ואת האגרוף החובבני עזב ג'ונס עם מאזן של 13-121.
בטרם נעבור לקריירה המקצועית שלו, נתעכב מעט על אולימפיאדת 1988 בסיאול, היות ושחיתויות באירועי ספורט בדרום קוריאה התחילו הרבה לפני מונדיאל 2002. בגיל 19 בלבד נבחר ג'ונס לייצג את נבחרתו במסגרת הנבחרת האולימפית, לאחר שהשאיר אבק ליתר המועמדים. לאורך כל האולימפיאדה לא הפסיד ולו בסיבוב אחד, ואף שבר את האף לשניים ממתחריו. ואז הגיע הגמר. הפרטים היבשים: 86 מכות מוצלחות של ג'ונס למול 32 של יריבו המקומי, פארק. התוצאה: ניצחון בהחלטת שופטים (3 לעומת 2) לדרום קוריאני. ג'ונס הנסער ירד מהזירה בדמעות כשפניו מכוסות, ובקרב הצופים תפסה המצלמה את ג'ונס סניור, שליווה את בנו, המום ועומד במשך רגעים ארוכים מבלי להבין מה ראה; השדר האמריקאי כינה זאת בשידור חי כ"שוד הגדול ביותר מאז שוד הרכבת הגדול".
מאוחר יותר התגלו פרטים נוספים – פארק עצמו הופתע מהחלטת השופטים ולכאורה התנצל בפני ג'ונס בתום ההתמודדות, והשופט האיטלקי, שהרים את ידו של המנצח, סינן לג'ונס "אני לא מאמין שהם עושים לך את זה" רגע לפני ההנפה. חקירת המקרה לא מצאה סימנים לשחיתות, אם כי ג'ונס קיבל את פרס ואל בארקר, שמוענק למתאגרף יוצא הדופן של הטורניר ועד אז הוענק בלעדית לזוכה בזהב, ושיטת הניקוד בתחרויות שונתה מאז. חריגה למדי הייתה גם ההתנצלות הפומבית של נזירים מקומיים בפני ג'ונס.
לרוי כל זאת לא עזר והוא איבד את הרצון להתאגרף. קל להבין אותו: מה שעבורו עבד קשה תקופה כה ארוכה נגזל ממנו שלא בצדק. למזלנו, האגרוף הספיק לתפוס חלק גדול מדי מחייו, וכעבור מספר חודשים חזר לזירה, הפעם כמתאגרף מקצועי. הדרך לתארים לא הייתה קלה או מהירה. במשך תקופה ארוכה השתתף בקרבות מקומיים וזניחים בעקבות עקשונותו של אביו, שסירב לכל הצעת קרב רצינית שקיבל רוי, מבלי לעדכן אותו שבכלל התקבלה הצעה. היה ברור לכל כי ג'ונס טוב לאין שעור מכל יריביו, ולראיה 15 הנוקאאוטים הרצופים בקרבותיו הראשונים, והתסכול והכעס גברו מיום ליום. הקש ששבר את גב הגמל דווקא לא היה קשור ישירות לאגרוף – סניור ירה למוות באחד הכלבים שג'ונס אהב לאחר שנשך את אחותו. מבחינת ג'ונס היה זה קו אדום, והוא עזב את אביו.
הנסיקה
ג'ונס פנה למאמנו האולימפי בבקשה לקדם אותו לרמות הגבוהות של האגרוף, ובחלוף ארבעה חודשים ערך את הבכורה "האמיתית", הקרב הראשון מחוץ לעיר הולדתו. אט-אט בנה לעצמו ג'ונס שם ומוניטין, וכעבור כשנה וחצי עלה לקרב ראשון על התואר במשקל בינוני (עד 72.5 ק"ג) נגד ברנרד הופקינס. שופטי הקרב החליטו פה אחד כי ג'ונס הוא המנצח, ולימים יספר כי אל הקרב עלה עם סדק בפרק כף יד ימין, עליו לא סיפר לאיש מלבד מאמנו. את הניצחון הקדיש ג'ונס לאביו "שגרם לכל זה להיות אפשרי", אבל סניור העקשן סירב להפגש עמו. לרוי ג'וניור נשאר רק להמשיך ולנצח.
לאחר שנה בה שמר על התואר שלו, החליט רוי לעלות לקטגורית המשקל הבאה – סופר-בינוני (עד 76 ק"ג). כבר בקרב הראשון התמודד ג'ונס על התואר, לראשונה בחייו כאנדרדוג. מולו ניצב ג'יימס טוני, עם 46 ניצחונות מ-46 קרבות. בפועל ניצח ג'ונס ללא עוררין את טוני, שנראה אבוד, כבד ומגושם. יש מי שהגדירו את הקרב הזה כ"חד-צדדי ביותר מזה 20 שנה", ואני מציע להביט בסרטון הבא כדי לקבל טעימה קטנה ממנו. אם ממש לא מתחשק לכם, לפחות תריצו ל-0:43, שם ג'ונס (בלבן), מבצע את תנועת התרנגול המוכרת שלו, וטוני מנסה להתגרות בו. אגב, מקור התנועה הוא בקרבות תרנגולים בהם צפה ג'ונס בילדותו, כרצונו של אביו. לא הומני במיוחד, אבל יעיל.
לא רע בשביל אנדרדוג.
הקרבות הבאים סיפקו עניין בעיקר בגלל "המסביב". הקרב על הגנת התואר היה הראשון שהתקיים בפנסאקולה, עיר הולדתו של ג'ונס; לאחר מכן התמודד מול ויני פאסינסה, שחזר להתאגרף לאחר תאונת צוואר קשה. בקרב הזה הפך ג'ונס למתאגרף הראשון שסיים סיבוב שלם מבלי לספוג מכה אחת (ויני פספס את כל 5(!) הנסיונות שלו). לימים יספר ג'ונס כי פחד להרוג את ויני בגלל הפציעה שעבר וכי הוא "לא מרוצה" מההתנהלות האגרסיבית שלו עצמו באותו הקרב; בבוקר של קרב אחר השתתף ג'ונס בתחרות כדורסל, ובערב ניצח את יריבו בקלילות. נראה היה כי ג'ונס מגיע לקרבות אימון ולא לקרבות על תארים. הוא התאפיין במכות מהירות ומדויקות, שלמרות תזוזותיו הרבות, היו עוצמתיות ביותר. השואו הושלם בזכות האינסטינקטים שלו והיכולת להעלם מאזור הפגיעה של היריב, שלא הספיק להבין מה קרה וכבר ספג מכת נגד.
למרבה המזל, האקשן חזר להתרחש בתוך הזירה. אני לא מדבר על מסיבת העיתונאים שערך ג'ונס כשהוא ישוב על כיסא במרכז הזירה, אלא על מעבר נוסף שלו בקטגורית משקל – הפעם לקל-כבד (עד 79.5 ק"ג). חודש וחצי בלבד לאחר קרבו הקודם, עלה ג'ונס לקרב (על התואר, כמובן) נגד מייק מקאלום בן ה-40. למרות העלייה במשקל, נשאר רוי זריז וחמקמק ומקאלום לא יכל לו. רגע לפני סיום הסיבוב העשירי הוא ספג מג'ונס נוקדאון, והשופטים העניקו את הניצחון לג'ונס. בקצת יותר משלוש שנים הוא זכה ב-3 תארים, כל אחד במשקל שונה, מבלי להפסיד אף אחד מהם. ג'ונס סחף אחריו את עולם האגרוף, והסיפור הגיע לחלק האהוב עליי.
ההשתלטות על עולם האגרוף
מונטל גריפין התכונן ארוכות לקרב נגד רוי ג'ונס ובמיוחד שם דגש על חולשותיו. ב-26 קרבותיו טרם הפסיד והתכוון להמשיך את הרצף, אולם ספק אם חשב שזה יקרה כפי שקרה. גריפין תסכל את יריבו בתחילת ההתמודדות, אבל ככל שהזמן חלף ג'ונס השתלט עליו, וגריפין ספג כמה מכות קריטיות. הוא ירד מטה וניסה להתאושש כשברכו האחת על הקרקע וג'ונס, שהיה באמצע סדרת מכות, פגע בו פעמיים במצב זה. גריפין קרס והקרב הסתיים. אלא שחגיגותיו של ג'ונס לא ארכו זמן רב – השופטים קבעו כי עבר על החוקים ופסלו אותו. לראשונה בקריירה הפסיד ג'ונס בקרב ואיבד את התואר. אציין כי לא פעם עבירה שכזו לא זכתה להתייחסות מצד השופטים ושבכל אופן לי נדמה כי גריפין זיהה שזו ההזדמנות היחידה שלו לנצח, וניצל אותה בצורה די מלוכלכת. קצת כמו צלילה ברחבה.
ג'ונס הנסער דרש ממאמנו לארגן במהרה קרב חוזר בכל מחיר, וכעבור ארבעה חודשים הגיע הרגע המיוחל. ככלל, ג'ונס לא מיהר לחסל את יריבו גם כאשר הבדלי האיכות היו תהומיים, אבל הפעם המצב היה שונה בתכלית. לזירה עלה רוי ממוקד וחדור מטרה. והמטרה הייתה ניצחון מוחץ ומהיר. במקום להכביר במילים, צירפתי סרטון של אותו הקרב באורך 8 דקות, מהן פחות מ-3 הן הקרב עצמו. אם לאחר הקרב הראשון גריפין העז לחשוב שניצח בצדק, הקרב השני החזיר את הדברים למקומם. יש האומרים שגריפין מנסה לקום עד היום.
הרצוי – נוקאאוט בסיבוב הראשון; המצוי – הרצוי.
התואר הושב לבעליו, שהמשיך בשלו: לוירג'יל היל שבר צלע בעקבות מכה קטלנית לגוף, "החזקה ביותר" שמאמנו ראה מימיו; לו דה ואל הפך לראשון שראה את ג'ונס סופג נוקדאון, מה שלא מנע ממנו להפסיד; ובמהלך השנים הבאות ליקט את שלושת התארים בקטגורית המשקל שלו, דבר שלא קרה מאז 1983. אפילו הקשר עם סניור חודש – לג'ונס הוצעו 6 מיליון דולרים כדי שיתמודד נגד באסטר דגלאס (מי שבזמנו חולל סערה כשהנחיל לטייסון את הפסדו הראשון), אולם סניור הגיח לפתע מהאפלה וסיכל הצעה זו. האקשן דעך בהדרגה ואצל רוי המגמה ידועה – אחרי שישתעמם בקטגורית המשקל הנוכחית, הוא פשוט יעבור לבאה.
הקרב היחיד של ג'ונס במשקל כבד היה נגד מי שהחזיק בתואר, ג'ון רואיס. למרות נסיונו וההבדלים במשקל (רואיס שקל 103 ק"ג לעומת 88 של ג'ונס), הפסיד רואיס בהחלטת השופטים פה אחד, וג'ונס זכה בתואר גם במשקל הכבד בעוד הוא מחזיק ב-7 תארים במקביל במשקל הקל-כבד. אם זה לא מספיק, הוא הפך לראשון מאז 1897 שזוכה בתואר במשקל הכבד לאחר שהתחיל להתחרות במשקל בינוני. עוד פסגה נכבשה.
Credit to "Roy Jones Jr." Official Instagram page.
היום שאחרי
אמנם קטונתי מלייעץ, אבל זה הרגע בו ג'ונס יכל לפרוש בשיא. עם 48 ניצחונות מ-49 קרבות ולאחר דריסת עולם האגרוף, ייתכן כי היה מוזכר בנשימה אחת עם גדולי המתאגרפים. בפועל, ג'ונס החליט לחזור למשקל הקל-כבד, אבל היה זה מתאגרף אחר. הוא נראה חלש עקב הירידה הרבה במשקל, ואפילו הזריזות שאפיינה אותו נעלמה. כגילוי נאות אגיד שלא צפיתי כמעט בקרבות של ג'ונס מנקודת זמן זו, ולאו דווקא כי אני משוחד ונהנה לצפות בו רק בהצלחות, אלא כי באמת לא מדובר ברוי ג'ונס שכבש את עולם האגרוף בשנות ה-90. ועדיין, קרבות בהשתתפותו (האחרון שבהם היה בפברואר השנה) מושכים לא מעט צופים שרוצים לצפות באגדה.
מהכינויים והסופרלטיבים שנזרקו לעברו אפשר לכתוב טור נפרד: החל מ"המתאגרף הטוב בעולם", כפי שקרה לו מקאלום, וכלה בפיקאסו. ג'ורג' פורמן, מאגדות האגרוף בתקופת מוחמד עלי, אמר על ג'ונס כי הוא מכה כמו כבד-משקל ונע כמו קל-משקל – מעין פרפרזה ל"מרחף כפרפר ועוקץ כדבורה" של עלי עצמו, ופורמן יודע על מה הוא מדבר. מיודעינו גריפין, שנלחם באימונים נגד פלויד מייוות'ר, סיפר כי "לא הייתה בכלל תחרות. ג'ונס במשקל 79 ק"ג היה מהיר בהרבה ממייוות'ר ששקל 63 ק"ג".
במהלך הקריירה ולאחריה היו לג'ונס עיסוקים נוספים: הוא הקליט שני אלבומים (כולל השיר Can't be Touched, שלצליליו אני מתאמן כבר 5 שנים), שיחק במספר סרטים והקים חברה לקידום מתאגרפים, שבין היתר נועדה לספק להם מסגרת ותנאי התחלה ברמה המתאימה. כמו אביו, גם הוא קרא לבנו רוי, אלא שיש הבדל מהותי אחר – הוא לא לחץ על ילדיו לעסוק באגרוף כדי להמנע מ"טעויות שכבר נעשו", לדבריו.
משעשע לחשוב כי ה"טעות" הזו הולידה את אחד המתאגרפים המהנים ביותר אי פעם, שעשה הכל בדרכו שלו. ומבחינתי, רק על זה מגיעה לו כל ההערכה שבעולם.
