השעה 21:40, המשחק המשעמם של השנה בין הירוקים, אשר אינם מודעים למצבם, לבין קרית שמונה, אשר נגררת ליכולתה העלובה של האימפריה הירוקה. זר שיקלע במקרה למגרש העירוני בקרית שמונה (בואו נניח שהוא במקרה הטוב מסתנן מדעאש) לא יבחין מי הקבוצה בעלת התקציב הגבוה יותר. מיד לאחר מכן הוא יערוף לעצמו את הראש בעקבות הדברים הקשים אותם הוא נאלץ לראות במגרש אשר מופקים על ידי השחקנים, המאמנים וצוות השיפוט.
השעון מראה דקה 70 ואני נוטש את תקוותי שבניון יבצע פעולה חיובית כי ביכולת הנוכחית שלו אין לו מקום בקבוצת הותיקים שלי (על חן עזרא כבר ויתרתי אי שם בחימום). בדיוק כשאני מרים ידיים, עולה הודעה על גבי מסך הטלווזיה "עכשיו שידור ישיר של אינטר נגד יובנטוס". אני מוותר על אהדתי לירוקים ועובר עשרים דקות מוקדם יותר לאהבה שמסבה לי נחת בשנים האחרונות (בעולם הכדורגל כמובן). אני נמתח על הספה ומתכונן למשחק איטלקי קשוח, אפור ונטול מצבים.
למרות שיובה, אותם אני אוהד מגיל 7, פתחה את העונה בצורה מגמגמת, באירופה הגברת הזקנה מצליחה וגם בליגה לכולם ברור שאוטוטו הם חוזרים למירוץ. לעומתה, אינטר, פתחה את הליגה בסערה ולמעט הפסד משפיל לויולה של סוסה הם מציגים כדורגל מצוין.
המשחק מתחיל בקצב מהיר, השחקנים עוצמתיים ומלאי אגרסיביות תוך שהם מפגינים טכניקה משובחת. אהבתי לביאנקונרי ידועה ואינה מוטלת בספק, אבל המחצית הראשונה שייכת לנראזורי, סמיר האנדנוביץ הוא מזמן אחד השוערים הגדולים בעולם, רביעיית הגנה מתואמת ומהירה בראשותם של מיראנדה הברזילאי וג'יסון מוריאו הקולומביאני ומגינים שמרבים לתקוף. הקישור באמצע לא יכול להיות יותר קשוח וכולל את גארי מדל הצ'יליאני (השחקן הכי נמוך והכי מפחיד שיש בעולם) ביחד עם פילפה מלו. ביחד איתם בקישור צמד קרואטים (פריסיץ וברוזוביץ) מהירים וטכניים כיאה לקשרים קרואטיים, מעליהם יהלום בדמותו של סטבן יובטיץ שמראה על מה סיטי שילמה כל כך הרבה כסף וכמה הפספוס שלהם איתו היה גדול, כל נגיעה והשתלטות על הכדור של המונטנגרי מעוררת התפעלות. מאורו איקרדי משלים הרכב טכני ומרשים או כמו שרשמתי בכותרת "מהירים ועצבניים".
המשחק מתפתח בקצב מהיר, אינספור כניסות אגרסיביות על גבול הפיגוע, השופט ממש לא ישראלי וכבר בעשר הדקות הראשונות הוא שולף 3 צהובים. רק בישראל שופט מבליג על כניסות בדקות הראשונות על מנת "לא להתסיס" את המשחק, מה שבפועל נותן לגיטימציה הפוכה לקבוצה היריבה להמשיך לפרק. הכדורים שורקים ליד קו השער וברוזוביץ מפציץ את המשקוף. קוואדרדו מצד שני מציג מהירות מסחררת לצד יכולת סיום קצת פחות טובה, סימונה זאזה עושה הכל נכון חוץ מהסיומת ופוגבה מאכזב. הוא אומנם מרשים בכמה פעולות טכניות איכותיות, אבל הוא מעט את קצב המשחק. בכלל, באופן כללי פוגבה פחות מוצא את עצמו השנה ולא מצליח לקחת את המושכות.
המחצית השנייה נפתחת בשליטה של יובה שמרבה לחדור לרחבת אינטר. המשחק שומר על הקצב המהיר, לא לפני שכל השחקנים מזכירים לנו שמדובר בליגה איטלקית תוך עימותים פיסיים קשים אשר נתקלים באדישותו של השופט שמסמן בבוז "להמשיך לשחק". אני יכול לספור לפחות חמישה מקרים שהשופט האיטלקי פשוט מבליג על מנת לא לעצור את שטף המשחק, למרות שיש שחקן שמדמם (זה לא מסכן חיים…) ושבליגה הישראלית היו גוררים אדום או לחילופין לפיצוץ המשחק וכותרות בעיתונים.
המשחק מסתיים ב- 0:0 מרתק. אני באמת מרגיש שראיתי כדורגל איטלקי במיטבו, אצטדיון מלא בסן סירו מודה לשחקנים שלחמו על המגרש, המצלמה מראה את השחקנים ואני פשוט רואה מקצועניים שנתנו את הכל.
