למה הנבחרת מפשלת במשחקי הבית?

נתחיל בשאלת טריוויה. מאיזה משחק של הנבחרת מהשנים האחרונות לקוחה הסיטואציה הבאה: הנבחרת במשחק ביתי חשוב מאוד בשלהי הקמפיין ואנחנו באזור הדקה ה-60' כשהנבחרת סופגת שער לא מחויב ובכך מתפוצץ לו באופן סופי חלום ההעפלה?

  • מוקדמות מונדיאל 2010 מול לטביה
  • מוקדמות יורו 2012 מול יוון
  • מוקדמות מונדיאל 2014 מול אזרבייג'אן
  • מוקדמות יורו 2016 מול קפריסין
  • כל התשובות נכונות.

אני מניח שהתשובה כבר ברורה לכם. כל שלושת המשחקים הראשונים היו בשבוע הראשון של ספטמבר. מול לטביה זו הייתה נגיחה אחרי קרן שניפצה את החלומות של קשטן, מול היוונים זה היה ניניס שרץ באין מפריע בין 3-4 ישראלים והשתיק את הקהל ביום שישי חמים בצהריים בבלומפילד, האזרים כבשו מבעיטה סתמית מ-30 מ' שמצאה את אוואט לא מוכן, והפיאסקו האחרון היה בבית מול קפריסין מנגיחה אחרת של דוסה ג'וניור לאחר מצב נייח.

השאלה הספציפית שנשאלת היא מה קורה שם בדיוק בדקה ה-60' שגורם לנבחרת לאבד ריכוז כבר ארבעה קמפיינים ברצף? אבל עדיף להתעסק בשאלה עמוקה יותר – מה קורה לנבחרת במשחקי הבית שגורמים לה להיראות רע כל כך?

המספרים לא משקרים

אנחנו נזכרים בערגה בימים של הנבחרת של שלמה שרף, כשאצטדיון רמת גן היה מלא וכמעט אף נבחרת, גם החזקות בתבל, לא הייתה מצליחה להשיג כאן 3 נקודות. ואכן היינו נבחרת ביתית מובהקת – נבחרות כמו צרפת, רומניה, פולין, רוסיה, ובולגריה יצאו מכאן מקסימום עם נקודה, אבל אותה נבחרת הייתה מאוד נאיבית בכל מה שנוגע למשחקי חוץ ונדיר שחזרה לארץ עם נקודות. ואכן רואים פערים משמעותיים בניקוד שהשיגה הנבחרת בבית ובחוץ בקמפיינים הראשונים (מלבד הקמפיין האירופאי הראשון עם הניצחון המפתיע בצרפת לעומת ההפסדים הביתיים בבית סופר קשה). משהו קרה בדרך, ואם לא יקרה משהו ממש בלתי צפוי (ניצחון ביתי מול ספרד בתוספת אובדן נקודות בליכטנשטיין), הנבחרת הולכת לסיים קמפיין שלישי ברציפות עם יותר נקודות בחוץ מאשר בבית. רק בפעמיים ב-7 הקמפיינים האחרונים היא השיגה יותר בבית.

יש לזה גם צד חיובי בסה"כ. הנבחרת רשמה בשנים האחרונות כמה הישגים לא רעים בחוץ (למרות יכולת לא תמיד משכנעת) לעומת הבושות בבית. ה-0-3 הדו צדדי בקמפיין הנוכחי מול אלבניה, ניצחון בקפריסין ותיקו בווילס בקמפיין הקודם, לעומת הפסדים ביתיים לאותן קבוצות, ניצחון בצפון אירלנד ותיקו בפורטוגל לעומת תוצאות תיקו ביתיות מול הצפון אירים והאזרים. אז מה הסיבות לכך? למה אנחנו כן מצליחים להראות שהתקדמנו בכל מה שנוגע למשחקים בחוץ, בהם צריכים להביא את התוצאה הרצויה הביתה, אבל מפשלים פעם אחר פעם בבית, בעיקר מול יריבות שהן נחותות, או לפחות ככה אנחנו רואים אותן.

הלחץ וחוסר פרגון

נראה שהגורם מספר אחד שמפריע לנו כאן הוא הלחץ מהתקשורת והקהל, המקורבים ובעצם מכל מי שיש במדינה. ציפיות לא ריאליות לניצחון אשר מלוות לעיתים בזלזול ביריבה. כמובן שזה עניין של ביצה ותרנגולת, אבל הקהל כבר לא מעודד כמו פעם, וגם אלו שכן מגיעים, לאחר שרואים שהנבחרת נתקעת במחצית השנייה מתחילים להילחץ, או לשרוק בוז, וזה אולי יכול גם להסביר את אלמנט הדקה ה-60'. השחקנים גם מבינים שאין זמן + מתעייפים + נלחצים + יסודות לא טובים וחוטפים. אין ספק שהקהל לא מעודד כמו פעם. כשאוהדי "נבחרת" שורקים בוז ליוסי בניון, מגדולי שחקנינו, זה אומר דרשני. בנוסף, הלחץ הגדול על המאמן, שדורשים ממנו להתפטר לפעמים אחרי שני משחקים, גורם לו לעלות בהרכב לא מספיק התקפי.

אלישע לוי נבחרת ישראל
קרדיט לדף הפייסבוק הרשמי של ההתאחדות לכדורגל בישראל – The Israel Football Association

תלות בגיבור

זה לא שיש לי בעיה עם יוסי בניון או ערן זהבי, אבל לאורך שנים משדרים בנבחרת ובתקשורת כאילו אם הם לא נמצאים, אז אבדנו. ואז מכשירים אותם בכח ומכניסים אותם לעמדות לא טבעיות, לא מחליפים אותם ומוסרים רק להם את הכדורים. יכול להיות שזה גם נובע מהעובדה שאין לנו מספיק כוכבים כמו בתקופה של שרף, אבל עדיין, משהו צריך להשתנות בגישה שלנו. להבין שנבחרת באמת מורכבת מ-11 שחקנים וששום שחקן לא יכול להושיע לבד, ושאי אפשר גם לצפות מהם לתפקד בנבחרת כמו שהם משחקים בקבוצות שלהם, שלרוב הן קבוצות צמרת.

השינוי באופי הכדורגל

בעבר מרבית שחקני הנבחרת שיחקו בארץ, וגם לנבחרות בכלל היה יותר זמן להתאמן לפני משחק. היום מקבלים משהו כמו 3 ימי אימון כשמגיעים הרבה ליגיונרים שגם לא תמיד משחקים בקבוצות שלהם. זה אומר שהנבחרת פחות מתואמת מבעבר. זה נכון גם לגבי נבחרות אחרות כמובן ולכן אנחנו רואים הרבה תוצאות מפתיעות במשחקי מוקדמות. כשאין תיאום שנוצר מאימון, מסתמכים על יסודות של כדורגלן. יציאה נכונה לנבדל, עמידה במצב נייח וכמו שאתם יודעים, אנחנו לא משהו בזה. ולכן באמת רואים הרבה פעמים שבמשחקי נבחרות הרבה שערים במשחקים צמודים נובעים ממצבים נייחים או סתם שערים לא מחויבים.

וחוסר התיאום של הנבחרות דווקא עוזר לקטנות לצמצם פערים בעזרת משחק סגור ומבוקר. וכשהיריבה הביתית מגיעה ותוקפת אבל היא מבולבלת, יותר קל לצד השני לעקוץ ולהוציא תוצאה טובה. בגלל זה גם, דרך אגב, המשחקים שלנו מול היריבות החזקות יותר נחשבים למוצלחים יותר, למרות שנגמרים בהפסד. דווקא אחרי ההפסדים הביתיים לאיטליה ובלגיה ותיקו מול פורטוגל קיבלנו מחמאות. זה נובע משתי סיבות – קודם כל, אנחנו משחקים שם כמו משחק חוץ וגם, הנבחרות הגדולות מגיעות למשחקים בינלאומיים בחוץ ומשקיעות את המינימום הנדרש. כובשות שער מוקדם ומורידות הילוך, נותנות להניע, ונותנות לנו תחושה כאילו יש לנו סיכוי.

בשלושת הקמפיינים האחרונים ניצחנו רק פעם אחת נבחרת שאינה נמושה, זה היה מול בוסניה. נבחרת במשבר, שהגיעה כביכול מהדרג הראשון. אבל אם פעם חיפשנו ניצחונות מול נבחרת בכירה בבית או בחוץ, עכשיו המבחן האמיתי הוא מול הדרגים שלנו – בין דרג ל-3 ל-5, ושם אנחנו נכשלים פעם אחר פעם.

נבחרת ישראל נגד אלבניה
נבחרת ישראל נגד אלבניה (קרדיט צילום: עמוד הפייסבוק של ההתאחדות לכדורגל בישראל)

לא עומדים במאני טיים

אני לא מאמין בזה שהשחקנים לא מתאמצים. כולם מקצוענים ויודעים מה ניצחון גדול יכול לעשות למורל הלאומי, וגם לקריירה שלהם. יכול להיות שהסיבה היא אחרת. המשחקים ה"טובים" שהזכרתי הגיעו או בחלק הראשון של הקמפיין, או כשהוא היה כבר גמור. כלומר, עיקר הנפילות שלנו הן במאני טיים כשהכסף על השולחן. זה מתחבר כמובן ללחץ שהזכרתי בפסקה הראשונה ולכן אולי הסיבה הזאת יכולה לעודד אותנו לקראת המשחק מול מקדוניה. מכיוון שאין שום סיכוי להעפיל לקמפיין, יש אולי סיכוי שאשכרה ננצח.