יצאתי היום לריצה, לראשונה מזה המון זמן. תמיד הייתי עצלן וכנראה שזה מה שסיים את הקריירה שלי עוד לפני שהיא התחילה. אבל לא על זה באתי לכתוב. סיימתי את הריצה ועשיתי מתיחות ליד מגרש כדורגל סינטטי. חדש כזה, עם הריח של חתיכות הגומי השחורות האלה ששמים מתחת ל"דשא". תמיד שנאתי אותם, את המגרשים הסינטטיים – אולי בגלל השריטות שאתה מקבל בכל פעם שאתה עושה גליץ' או נופל, או אולי זה משהו יותר עמוק.
מגרשים סינטטיים הם יפים. נקיים כאלה, שהקווים שלהם משורטטים על הסנטימטר והפרופורציות מושלמות. אין בהם בורות ומהמורות שהכדור יפגע בהם ויקפוץ כשמוסרים לך. הם לא ייאלצו אותך להתאמן ולשחק במקום אחר במשך חודש בגלל שזרוע חורף (המצאה שיש רק בארץ, אגב) והם לא יהיו מוצפים מדי בימי גשם, בגלל שלרוב מותקנת להם מערכת ניקוז. מגרשים סינטטיים הם מושלמים. מדי.
אין בהם את הריגוש בדריבל שמצליח בעזרת המגרש, בפס שאין לך מושג אם הוא יגיע ליעד, בחזרה למגרש אחרי חודש בגלות בגלל שזרוע ובציפייה לגליץ' הראשון לאחריו (מדהים), אין בהם את הסיפוק במסירה חדה כזאת, עם המלא, כשהדשא רטוב ואת האכזבה כשהכדור נתקע בשלולית. אין בהם את החגיגות על הברכיים אחרי גול (שריטות כבר אמרנו?) ואין גם את האפשרות לתלוש את הדשא מעצבים אחרי הפסד. אבל הכי חשוב, אין בהם את הריח של הדשא. תשאלו כל אדם ששיחק בעברו כדורגל מהו הריח האהוב עליו ותבינו על מה אני מדבר.
כדורגל ביסודו הוא מרגש. נוסטלגי. מגרשים סינטטיים מבטאים את ההיפך הגמור – החדשנות, הניקור, האדישות. הלנקות את הנעליים מהגומי של הסינטטי במקום מהבוץ של הדשא. הקווים המצוירים מראש במקום איש המשק שישרטט אותם קצת עקום עם המכונה המוזרה שלו. החזרה הביתה כשהמכנס קצת שחור מהסינטטי במקום קצת לבן מהגיר שמסמן את קווי המגרש. המחשבה אם לרדת לגליץ' במקום הציפייה לו.
ואולי זהו תחילתו של עידן חדש של כדורגל. של שחקנים מזן שונה, שפחות אוהבים את המשחק כמו שהם אוהבים את ההצלחה. שמתעסקים בעיקר באסתטיקה ובנראות, במקום בריגוש. של פול פוגבה במקום ג'נארו גאטוסו. של מועדונים שיחליפו את הכוכבים שלהם במודל טוב יותר כשיעבור זמנם, במקום לטפח ולשמור על שחקני הבית והסמלים. במחלקות נוער שלמות שהילדים בהם לא יחזרו הביתה מלאים בבוץ בימי החורף וחמור מזה, לא יבינו מהו ריח של דשא בשביל שחקן כדורגל.
תמיד שנאתי אותם, את המגרשים הסינטטים – זה לא כי כששיחקתי עליהם זה היה לרוב כשקיבלנו בראש במשחקי חוץ נגד הקבוצות הגדולות, זה בוודאות יותר עמוק מזה. כנראה שזאת ההבנה כי הכדורגל האמיתי הולך ונעלם, ומה שנשאר זהו רק הכדורגל הסינטטי.
