כבוד השרה לענייני התרבות וספורט שלום,
לידיעתך, הדרבי התל אביבי בכדורסל היה עוד משחק, מבין יותר מדי כאלו, שהשאיר בפינו גלולה מרה. הדרבי הוא מהמשחקים הגדולים שיש לכדורסל הישראלי להציע בזכות כמות הקהל שלו שלא מאפיינת את שאר מגרשי הליגה, ואומנם, במשך השנים האחרונות דבר אחד מעיב על אווירת החשמל ביד אליהו והדרייב אין: הקריאות המזעזעות של חלק מאוהדי הפועל כלפי משפחת פנאן ובנו של מוני ז"ל, רגב.
גברתי, כשאנחנו חושבים על הפרופיל של מעט האנשים שפוקדים את מגרשי הספורט מידי סופ"ש, במיוחד ביחס לעניין הציבורי הכללי הגדול בספורט, מקבלים פרופיל די ברור: רובם גברים בגילאי 16 עד 45, זהו.
הרבה ילדים שמגיעים למשחקים, לא תמיד חוזרים למגרשים, משום שההורים מודאגים מתופעת האלימות המילולית ואפילו הפיזית, שנספגת ביקיריהם על לא עוול בכפם בידי אוהדים בוגרים אך לא מחונכים. והם לא לבד. הנשים, האמהות והאחיות של כולנו, נשים אינטליגנטיות ונעימות לבריות שאוהבות ספורט, או לפחות יכלו בתאוריה להתחבר לאדרנלין הממכר כל כך, ברובן מתקשות למשמע שירים גזעניים כלפי שחקנים שחורים וערבים, שירי שואה של קהל אחד על קהל אחר ושחקניו, קריאות לאלימות ופגיעה פיזית בשחקני ואוהדי הקבוצה היריבה, שהפכו למעין "גזרה משמיים" שאנחנו למדנו לקבל, שלא בצדק. נשים וילדים הם כל כך מעטים בנוף הכדורסל, עד כדי כך שמלאכת מציאת דו"ח שמראה את מספרם הינה משימה בלתי אפשרית. אבל יש משימה אפשרית בהחלט, והיא שיקום הספורט בישראל.
כבודך, מבקר המדינה קבע ש"המועצה למלחמה באלימות בספורט" שהוקמה בדיוק למטרות אלו, לא הכינה שום תוכנית אמיתית וארוכת טווח. "המשרד, המועצה וארגוני הספורט לא גיבשו תכנית פעולה לשיתוף פעולה עם האוהדים ולהסדרת התנהגותם ואף לא קבעו סטנדרטים מחייבים לשיפור חוויית הצפייה במגרשים." ציטוט נוסף שממחיש את עומק הבעיה מספר כי: "משרד התרבות והספורט, בסיוע המועצה למניעת אלימות בספורט, לא תכלל את המערך ולא גיבש תכנית ארוכת טווח ליישום החוק לאיסור אלימות בספורט ולמימוש המלצות הוועדות שעסקו בנושא".
קשה לומר שלא נעשו צעדים. הוקמה יחידה משטרתית למניעת אלימות בספורט, אך בתי המשפט עדיין לא מספקים עונשים מרתיעים. בנוסף, כחלק מתפיסת "החלונות השבורים" שקובעת כי בסביבה מוזנחת תתפתח אלימות, שופץ אצטדיון טדי, משופץ אצטדיון בלומפילד, נבנו אצטדיוני כדורגל חדשים בפ"ת, חיפה, ב"ש ונתניה וכמו כן אולמות כדורסל בחולון, אילת, תל אביב, חיפה וירושלים. אבל הם טיפה בים. יש המון מגרשי ספורט שזקוקים נואשות לשיפוץ מחדש, כמו בק"ש, סכנין, אשקלון, אשדוד ושכונת התקווה, בנוסף לשלל קבוצות הליגות הנמוכות.
בסוף שנות השבעים הכדורגל האנגלי, ששלט גם בכדורגל האירופי, עמד מול מספר עצום של מקרי אלימות במגרשים. שיפוץ אצטדיונים ומתקנים היה רק צעד ראשון מבין צעדים רבים וביניהם: שיפור חווית הצפייה, הקמת דוכנים בתוך ומחוץ לאצטדיון, ביצוע שיתוף פעולה בין ארגוני אוהדים לרשויות ובעלי הקבוצות בכלל והמשטרה בפרט, חיבור בין קבוצות קהל ולקהילה, הצבת מצלמות אבטחה, נקיטת צעדים מחמירים מול פורעים והוצאת המשטרה מהמגרשים. חלקם כבר פורטו בוועדה למניעת אלימות, שכאמור המלצותיה עלו אך לא מומשו.
הצעדים הללו חייב להיעשות גם אצלנו!
לסיכומו של דבר כבודה, הספורט הוא מרכיב חשוב המחבר בין שלל תרבויות שמהן מורכבת החברה הישראלית. אנחנו רוצים שהשבת שלנו, התחושות המדהימות הללו, יהיו הצגה לכל המשפחה, בדיוק כמו היום באנגליה. אנחנו שואפים ליום בו יתלוו ילדים על כתפי הוריהם ולזוגות שיתחבקו בהתלהבות לאחר הבקעת שער וקליעת סל בשנייה האחרונה. כל יום שאנחנו לא שם, אנחנו מפסידים, בבקשה אל תתני להם לנצח.
קרדיט לדף הפייסבוק של מכבי חיפה
