// מאת יוני רוזן
תמיד התקשיתי ללכת למוזיאונים בתור ילד. אין לי הסבר מיוחד, פשוט הרגשתי שאותי אישית זה משעמם.
גם בגיל 18, בטיול חברים לפני הצבא, כשהגענו לברצלונה וכולם הלכו למוזיאון של פיקאסו, אני בחרתי לקפוץ לקאמפ נואו, רק כדי להסתכל מבחוץ. כי לא עניין אותי להעשיר את עצמי ביצירות שכולם מכירים, זה הרגיש לי כמו ביזבוז זמן והיו לי דברים אחרים בראש.
לקחו לי כמה שנים כדי להבין מה באמת מרתק באמנות, כי לא המונה ליזה בפריז ולא המנקין פיס בבריסל גרמו לי לנצור את הרגע בו ראיתי אותם לראשונה. אבל עם השנים, הבנתי שכבר בגיל 12 התרגשתי מאמנות, פשוט מסוג שונה – רגעים מופלאים שחרוטים בזכרוני כמו תמונות על הקיר בלובר.
אמנות יכולה לעשות הכל, היא יכולה למחות, היא יכולה לרגש, להעציב ואפילו להצחיק. פשוט הבנתי שכל דבר שגורם לי לחשוב ולרצות להתעמק, יכול להתפרש כאמנות. ההבנה הזו וההכרה שהיא נמצאת בכל מקום פתחה בפניי עולמות חדשים. אני מודה, היום אם אגיע לצפות במשחק בברצלונה, יש סיכוי סביר שאעבור קודם לכן בגניו של גאודי. לא משום ההתעניינות בפסליו, אלא מתוך הסקרנות לעורר רגש כלשהו.
כדורגל הוא אמנם ספורט, אך בעיני, כל משחק שעומד להתחיל הוא למעשה קנבס נקי שעשוי להכיל יצירת מופת. גול במספרת, שווה ערך בעיני לשקיעה בזנזיבר. ניצחון דחוק בבעיטות הכרעה, מרגש לא פחות מהופעה חיה של אירוסמית׳. השאלה היא: ״מה זה גורם לי להרגיש?״
בכנות, אני מרגיש שהמונדיאל הוא פסטיבל בינלאומי של אמנות שאסור לפספס.
מטרתה הבסיסית של אמנות היא ליצור רגש. לאו דווקא משהו חיובי, פשוט רגש. זה יכול להיות אושר, קנאה, השתאות ואפילו עצב. העניין הוא שכשמשהו באמת מתעורר בך עמוק מבפנים, אתה מתחבר אליו בצורה שונה מהרגיל. ככה אני מרגיש לגבי כדורגל, בין אם זו הצלחה או כישלון של הקבוצה שלי, הרגש תמיד מעורב.
אבל מה הסיכוי שאצליח להסביר את זה למישהו שמרגיש אחרת, או למישהי שאני באמת אוהב ומתכנן לבלות את כל חיי איתה, שפשוט לא מבינה מה כל כך מהפנט אותי בטירוף הזה. למה עכשיו, כשאנחנו בחופשה משפחתית מהסרטים עם חופים מהפנטים, אני חייב לראות את טקס הפתיחה ולפחות משחק אחד ביום, אם לא שניים.
על מנת באמת להעביר מסר (ולהצדיק את מעשיי), החלטתי לפרוס הסבר בהמשכים, שימחיש (בתקווה) את הרגשות שצפים עכשיו בקרב מאות מליוני בני אדם ברחבי העולם לקראת פתיחת המונדיאל. אז אני פונה אליכם, סחי הכדורגל, אלו שחושבים לעצמם שהגזמתי כשהזלתי דמעה ב2014 כשפיליפ לאם הניף את הגביע, אלו שלא יודעים מי זה זלאטן, וכל אלה שלא זוכרים את ההחמצה של באג׳יו או הגול סן אנדראס בהארכה. קחו לעצמכם חודש, תפתחו את הראש ותבינו כמה רגש מעורב בטורניר הזה.
אני מבין את ההרגשה שלכם, סחי הכדורגל, מזכיר לכם שגם אני בגיל 18 הרגשתי שאמנות זה בזבוז זמן. אבל הנה, למזלכם מתחיל הפסטיבל הזה ברוסיה, ואם רק תנסו, אולי תגלו משהו שלא חוויתם מעולם.
