ליונל והצל

סופרלטיבים בלתי נגמרים, אנשים שמודים כל יום לאלוהים על שזכו לראות את השחקן הנפלא הזה אל מול עיניהם וכאלה שהרחיקו עד כדי קעקוע של דיוקנו על זרועם. ליונל מסי, כדורגלן על, שבעיני רבים הוא הגדול בהיסטוריה.

לאורך השנים ובמיוחד אלו האחרונות, לצד השבחים, סופג מסי יותר ויותר ביקורות, כולן בהתייחס ליכולת המנטלית שלו, היכולת להגיע לרגע המכריע ולסיים כמנצח. הווינריות של מסי, במיוחד בהשוואה למתחרו העל-טבעי מפורטוגל, מוטלת בספק, ונדמה שכל שנה שעוברת, הספק הולך וגדל ואילו המציאות הולמת בפניהם של גדולי המעריצים.

נדמה היה כי במהלך העונה הנוכחית סימן לעצמו מסי את ליגת האלופות כמטרה המרכזית, וברצלונה, כיאה למועדון שספג מפלות רבות במפעל בעשור האחרון, נהג בהתאמה ונתן למסי את המנוחה לו נזקק, על מנת שיוכל להגיע לרגעים המכריעים רענן ככל הניתן. בחצי הגמר הראשון נגד ליברפול היה נדמה ששום דבר לא ייקח ממסי השנה את הגביע הנחשק. מעבר לשער הנדיר והעליונות על המגרש, משהו בהתנהלות ובשפת הגוף רמז שהשנה הוא הולך עד הסוף. ואז הגיע אנפילד ואיתו היעלמות נוספת של הסופרסטאר ברגע מכריע.

יש לא מעט סיבות טקטיות מדוע מסי נעלם דווקא במשחקים האלה: תפקודו הלקוי של המנצח על המקהלה, ארנסט ואלוורדה בהווה ומאמנים אחרים בעבר, החמצות או טעויות רבות של חבריו לקבוצה וכמובן תפקודן ההגנתי של היריבות, שפעם אחר פעם מקיפות את מסי במספר שחקנים ברגע שזה רק זוכה לגעת בכדור. אבל את האוהד ביציע, שכל לבו במשחק, לא מעניינת הטקטיקה, או כמו שאמר אלי אוחנה בעבר בפרשנות שנויה במחלוקת – "טקטיקה שמקטיקה". האוהד ביציע רוצה לראות את הכוכב שלו עושה את זה ברגע המכריע. מסי רבותיי, שוב ושוב לא עושה את זה, ובענק.

ברצלונה כקבוצה תקועה כבר מספר שנים. יש שיחמירו ויגידו שמאז עזיבתו של פפ אבדה לה אט אט הדרך. יש שיסנגרו על המועדון ויזכירו את הטרבל המדהים בחסות הטריו MSN תחת שרביטו של לואיס אנריקה. בכל מקרה, דבר אחד ודאי, משהו במכונה הברסאית תקוע. הרצון התמידי לשחזר את העבר, להביא עוד רגע קסם שיזכיר לנו את השליטה הפנומנאלית של אותם ימי "טיקי-טאקה" מרגשים, ימים בהם קצב המשחק היה בשליטה אבסולוטית של ברצלונה והכנתן הטקטית של היריבות לא הייתה רלוונטית. אותה כמיהה למה שהיה, בהיעדר אותם כלים כדוגמת צ'אבי ואינייסטה, מוביל לכשלון נחרץ. בארסה אמנם שולטת בספרד ביד רמה כמעט ללא עוררין מאז שמסי נכנס לתמונה, אך בזירה האירופית התמונה שונה לחלוטין.

שמעתי לאחרונה ובמיוחד ביממה האחרונה אמירות רבות בנוסח "בארסה היא קבוצה של שחקן אחד". האמירות הללו מטעות ומציגות מצב בו מסי "מציל" את הקבוצה. עובדתית, ברור למה זו הדעה הרווחת. לרוב הנצחונות של בארסה בעשור האחרון אחראי בעיקר איש אחד והוא כמובן מסי, אך יחד עם זאת, הוא אחראי גם לרוב ההפסדים המכריעים והחשובים בזירה האירופית. אל תבינו אותי לא נכון, לא בתפקודו מדובר, שהרי איכותו גבוהה מאיכות שאר 21 השחקנים שעל המגרש בכל יום נתון וגם בימי הפסד. מדובר דווקא בנוכחותו ובצלו הכבד, לעתים מדי, על שותפיו לדרך.

את מה שצ'אבי, בוסקטס ואינייסטה ידעו לעשות כל כך טוב עבור מסי בתור המוציא לפועל העיקרי, מסי לא עושה עבור השחקנים סביבו. יקומו הסטטיסטיקאים ויגידו כמה בישולים יש למסי וכמה הוא מעורב במשחק גם כשהוא לא כובש. כמה מהלכים תוכננו במוחו של הגאון והסתיימו בשער מדהים, עוד לפני ששאר השחקנים בכלל הבינו מה הולך לקרות? אחדד ואומר, עם גאונותו של ליונל מסי אין ויכוח. אין לפקפק בהיותו השחקן החכם והייחודי ביותר בהיסטוריה עד היום, אך יחד עם זאת, נוכחותו, ההשפעה החזקה שלו על השחקנים סביבו, הופכת לרועץ בהתייחס לאלמנט הקבוצתיות הכה קריטי במפעלי הנוקאאוט. שחקנים רבים נעלמים לידו, הופכים משחקני מפתח לצופים בהצגה. בשכונה אומר כוכב הקבוצה "זוז זוז, תן לי" והשחקנים האחרים אכן זזים.

במועדון הטוען לכס המלכות האירופית יש צורך בפסיפס קבוצתי מושלם, ונדמה כי היותו של מסי ענק כמו שהוא, הופכת את בארסה לריכוזית, תלותית ומעל הכל – תקועה. או במילים פשוטות, אם מסי לא מנצח, אף אחד לא מנצח.