למרות שלידס יונייטד נתפס בעיני רבים כמועדון שמקומו הטבעי נמצא בפרמייר ליג, היו מעט מאוד אנשים ברחבי אנגליה שחשו אמפתיה כשפרנק למפארד ודרבי קאונטי הפתיעו את החניכים של מרסלו ביילסה ועלו על חשבונם לגמר הפלייאוף של הצ'מפיונשיפ.
אצל אוהדי כדורגל ותיקים, השם לידס מחזיר אותם לסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, כשהקבוצה של דון ריווי זכתה בשתי אליפויות, סיימה במקום השני 5 פעמים, זכתה בגביע, גביע הליגה, פעמיים גביע אופ"א (גרסת גביע ערי הירידים שלו), הפסד בגמר המחזיקות ועוד הפסד בגמר גביע האלופות.
אצל אוהדים קצת יותר צעירים, במיוחד כאלה שנחשפו לכדורגל האנגלי בתחילת שנות ה-90, זו הקבוצה שזכתה באליפות האחרונה לפני תחילת עידן השליטה של מנצ'סטר יונייטד. זו הקבוצה עם אריק קאנטונה, עם השערים המטורפים של טוני יבואה וקצת יותר מאוחר הקבוצה המגניבה של הארי קיוואל, אלן סמית', מארק וידוקה ושות' שגם הגיעה לחצי גמר ליגת האלופות, ובדרך כזו או אחרת גם מוטטה כלכלית את המועדון ושלחה אותו לגלות שעדיין לא הסתיימה.
גם לידס של ביילסה, מאמן שנתפס כמגניב ביותר, הייתה מגניבה. חלק תיארו את הכדורגל שלה בחצי הראשון של העונה כ"כדורגל הכי אטרקטיבי בכל הממלכה". אבל הצ'מפיונשיפ היא ליגה חסרת רחמים. 46 מחזורים, כמעט בלי מנוחה, כשלפחות חצי ליגה רואה את עצמה כמועמדת לגיטימית לעלות. המעידות של לידס אפשרו לשפילד יונייטד ונוריץ' לתפוס את שני הכרטיסים האוטומטיים. לידס? הסתפקה בפלייאוף. זה הסתיים שם בצורה כואבת.
למה שונאים את לידס?
(חגיגות אחרי הניצחון של דרבי, שרו בחדר הלבשה את השיר שאוהדי לידס חיברו לכבוד פרנק למפארד, לפי לחן של אואזיס)
לא רק בדרבי קאונטי, יריבה של לידס עוד בימי הזוהר של שנות ה-60 וה-70 (מי שלא ראה או קרא את The Damned United, ממליץ בחום), שמחו לאידם של הלבנים. לידס (ביחד עם אוהדיה) היא אחת הקבוצות השנואות באנגליה, למרות המרחק שלה מאור הזרקורים לכל כך הרבה שנים. למה? לא חסרות סיבות.
אוהדים: אחד הכינויים של לידס הוא הטווסים. אוהדי לידס נתפסים כיהירים, אולי מפני שהם בטוחים שמקום הקבוצה הוא בפרמייר ליג. אבל יש עוד צדדים לסיפור הזה, מעבר ליהירות. למשל אלימות. בשנות ה-70 וה-80, כשהכדורגל האנגלי שלט באירופה, אבל גם סבל מחוליגניזם למכביר, ה-Crew של לידס היה אחד מהידועים לשמצה, באנגליה עצמה וגם במסעות לאירופה. משהו קצת יותר עדכני קשור לחלק מאוהדי הקבוצה ששרים שירים לכבוד ג'ימי סאוויל, יליד לידס ואישיות רדיו וטלוויזיה פופולרית למשך כמה עשורים שיותר מאוחר התברר שגם היה פדופיל כפייתי. לא משהו שהוסיף נקודות זכות לקהל שגם לפני זה לא היה חביב במיוחד על הבריות.
שנות ה-70: הצלחה גורמת לקנאה ושנאה אצל היריבות, אבל לידס הגדולה של ריווי לא הייתה רק טובה – היא הייתה גם סופר קשוחה, על גבול האלימה. שחקנים כמו בילי ברמנר, נורמן האנטר וג'וני ג'יילס הביאו תארים, אבל גם התמחו בפיצוצים של היריבים. ארסן ונגר הצליח לשנות את הרושם של ארסנל. ללידס עדיין, קצת, דבק העניין של כדורגל אלים ומלוכלך.
אוהדים תמיד מוצאים סיבה לשנוא קבוצות, אבל ללידס, כך עושה רושם, יש רשימה ארוכה של יריבות ואוהדי יריבות שלא ממש הזילו דמעה כשניסיון נוסף של מועדון הפאר לשעבר לעלות ליגה הסתיים באכזבה.
העתיד?
באופן טבעי, למרות שמן הסתם סופר מוקדם לדעת, לידס תהיה בין הפייבוריטיות לעלות ליגה בעונה הבאה. יש להם בעלים שאפתן, סגל מהמוכשרים בליגה, ומנג'ר קצת הפכפך, אבל כזה שיודע המון כדורגל, ואולי היה זקוק לעונת שפשוף בליגה שלא דומה לשום דבר אחר.
ביילסה רוצה להמשיך, והוא חתום על חוזה לשנתיים עם אופציה לשלישית. הוא המאמן היקר בהיסטוריה של המועדון, שבסוף לא הצליח להחזיר את לידס לפרמייר ליג, אבל זו הייתה העונה הטובה ביותר של לידס מאז שעלתה חזרה לצ'מפיונשיפ ב-2010. גם לו וגם לקבוצה, שלא החזיקה במנג'ר למשך יותר מעונה אחת מאז סיימון גרייסון (2008-2012), קצת יציבות יכולה להיות החתיכה האחרונה בפאזל החזרה לארץ המובטחת שבאלנד רוד לא מצליחים להרכיב כבר 15 שנה.
