לאחר שדאגו כבר להכניס אותנו עמוק לתרדמת הקיץ של הכדורגל הישראלי, כמעט ונשכח שבסוף השבוע הקרוב יתקיים משחק לא ממש זניח של נבחרת ישראל, כזה שניצחון בו יבטיח כנראה פלייאוף (אם לא יותר) וכזכור לכולנו זה לא קרה מאז ימי שרף.
אלוף בלגיה הטרי, השחקן המצטיין בליגה הבלגית, זהבי ושאר החבורה, היו אמורים להלהיב את הקהל והתקשורת בארץ. הציפיות והכתבות היו צריכות להיות בהתאם. אבל האווירה היום? כמו נגד אנדורה במקרה הטוב. התשובה לכך טמונה כמובן עמוק עמוק בשערי סמי עופר. לא אלו שראו את ורמוט וזהבי מביסים את הבוסנים, אלא אלה שראו אימון ערב קליל, שעשה גארת' בייל על גב השאננות בכחול לבן.
האכזבה מהנבחרת הנוכחית גדולה יותר בעיקר בשל העובדה שגוטמן ניסה לשדר, לפחות בתחילת הקדנציה השניה שלו, שבאמת משהו חדש מתחיל פה. שיש אופי שונה, אכפתיות ומחויבות ושעם קצת זמן הנבחרת גם תוכיח את עצמה. שלושת המשחקים הראשונים, בעיקר זה מול הבוסנים, הראו שאולי באמת יש סיכוי לשינוי שכזה ולכן הסטירה שכולנו קיבלנו מהנבחרת נגד ווילס הייתה חזקה כל כך. ב-90 דקות חזרנו כמעט דור שלם לאחור. נגד הבלגים כבר נראינו כמו אותה נבחרת עם רגשי נחיתות, שרק רוצה הפסד מכובד. למזלה של הנבחרת, הבלגים באו לנופש והסתפקו בשער אחד מוסכם על שני הצדדים…
המשימה של נבחרת ישראל אם כן, היא לא רק להוציא תוצאה טובה בסרייבו, אלא להוכיח שהמשחק בסוף מרץ היה מעידה חד פעמית ושדרכו של גוטמן לא פסה. תמים משהו? חובת ההוכחה על הבחורים בכחול-לבן.
אל, אל ישראל.
