לא רוצה שנהיה יותר "הבחור הטוב ההוא" // ליברפול – מחזור פתיחה לעונת 2018/19

// מאת סער כהן

כי גם לנו נמאס להיות הקבוצה הזאת שהרבה אנשים מחבבים ומסמפטים, לא רוצים לשמוע יותר מחמאות או משפטי ניחומים לאחר עוד הפסד. אנחנו באים רעבים, באים עם רבאק ובעיקר – רוצים שתשנאו אותנו.

מהרגע שאני אוהד את המועדון הזה והמשפחה הזו – קרוב לעשור וחצי, לא זכינו ביותר מדי תארים, למעשה, רוב הזמן לא היינו מועמדים לאף תואר בכלל. גם כשכן הגענו לרגעים מרגשים או חשובים, כמו בעונות 08/09, 13/14 או הגמר בקייב, לא היינו פייבורטים להגיע אל המעמדים האלה בכלל עוד מלכתחילה. האם הפעם זה באמת יהיה שונה? אולי בכל זאת נהפוך לקבוצה שכולם יאהבו לשנוא?

היו המון כתבות על סטטיסטיקה, על הסיכויים שלנו לזכות הפעם, שאולי עם קשר פה, שוער שם, ואולי אפילו עוד בלם, זה יהיה שלנו. מאמין שכתבות כאלה היו מספיק, הפעם אני אדבר על הפן היותר חשוב בעיניי של העיר, של הקופ, של האוהדים, של רוחו של שאנקלי – הנשמה והרגש שיש בקבוצה הזאת.

"אולי בפעם הבאה אחי, אל תדאג"

את גמר ליגת האלופות כל חוג האוהדים של אוהדי ליברפול ראה בנמל תל אביב, מלא אנשים הגיעו, משפחות שלמות, זוגות ומלא אנשים טובים, שצבעו את המקום כולו באדום, שרנו את השירים, שתינו בירות, ההתרגשות הייתה בשיאה, פציעה של סלאח, קאריוס, 3:1. כולנו שבורים, כולנו עצובים, חלקנו בוכים, חלקנו יושבים על הרצפה. אני הולך ומחפש להרים את החבר'ה, גם את אלה שלא הכרתי. כי כמו שאמר קלופ, כולנו משפחה אחת גדולה.

עד היום אני חושב על אותו משחק, שעד שאנחנו פאקינג מגיעים למעמד הזה, לא הצלחנו לעשות את זה, בעוד שריאל מדריד זוכה בפעם השלישית ברציפות. הפסדנו את הגמר הזה, כבר לא אכפת לי מי אשם ומי לא, ראמוס, קאריוס, סלאח – למי אכפת כבר? כי את זה כבר עברתי ממזמן.

הנקודה העיקרית היא, שכולם ריחמו עלי אחרי אותו משחק, כולם ניסו לעודד (פרט לכמה אוהדי יונייטד וכמובן ריאל), כי ליברפול היא תמיד "הקבוצה הטובה והנחמדה, הזאת שמשחקת יפה". אבל לרובנו, או לפחות לחלקנו (לא שחלילה אני רוצה לדבר בשמם של כל האוהדים) קצת נמאס מזה שמחבבים אותנו. כי את הקבוצות הגדולות באמת? לרוב שונאים.

תנו לנו להיות הדושים של הפריימרליג

כולנו ראינו את סרטי הקומדיה הרומנטית האלה, על איזה דוש עם פרצוף יפה וחמוד שמבפנים הוא איש די דוחה. שתמיד מוקף במלא חברים ובנות. תמיד אחד כזה שהכל הולך לו, אחד כזה שמלא אנשים (חוץ מהחבר'ה שלו) אהבו לשנוא אותו. ותמיד הייתה את האנטיתזה שלו, הבחור החמוד והביישן הזה (כן, אפילו אותו חנון עם משקפיים) שאף פעם לא היה הולך לו יותר מדי. שאין לו יותר מדי חברים, לא בחורה שתרדוף אחריו, או כל דבר אחר.

כן, תמיד אותם סרטים מסתיימים בזה שהבחורה מבינה שהיא צריכה לזרוק את אותו דושבאג ולרוץ בזרועות פתוחות אל אותו בחור חמוד וביישן, שבמקרה גם מוצא את עבודת חלומותיו ומכיר מלא חברים חדשים. אבל סטופ, דמיינו את הסאונד של חריקת התקליט. החיים האמיתיים קצת שונים, אין בדיוק בחור מתוק וטהור ו(טוב נו, לפעמים יש) בחור מניאק. ובכלל, אם ננסה להשוות את זה לכדורגל ולפריימרליג בפרט? ליברפול אולי אותו בחור נחמד שכולם מחבבים, בעוד ששאר הקבוצות – המצליחות, הן האלה שקל לשנוא.

האמת? לנו נמאס, לנו נמאס להיות אותה קבוצה שכולם מחבבים, אותה קבוצה שכולם רוצים ש: "שמע, אם אנחנו לא נזכה, אני מת שזה יהיה אתם!". בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, יש לנו סיכוי (ולא קטן, כן?) לזכות בתואר, להביט בלבן של העיניים לפפ ומנצ'סטר סיטי, לסארי וצ'לסי, לפוצ'טינו וטוטנהאם ולהגיד – העונה, (יש סיכוי) זה פאקינג שלנו. כן, אני שונא קלישאות, תקראו לי עוד אוהד ליברפול נאיבי, אבל זו האמונה שלי.

אנחנו רוצים שתשנאו אותנו, מתחשק לנו להיות אותו בחור דושבאג שכולם שונאים, אנחנו רוצים להיות אותה קבוצה שמנצחת משחקים בדקה ה-90 אחרי שלא עשינו כלום, אנחנו רוצים להיות הקבוצה ההיא שתזכה לאיזה פנדל מסריח מהשופט, אנחנו רוצים להיות אותה קבוצה שתצליח להוציא 2:1 על בארנלי בחוץ כולם יגידו: "איזה פוקס, אני לא מאמין, הם בעטו פעמיים למסגרת!". בא לנו לשמוע את המשפט: "די נו, הכל בזכות השוער הזה שלהם".

כי ליברפול לא רוצה להיות נחמדה יותר, ליברפול רוצה לזכות בתארים, הקופ רוצה לראות את גביע הפריימרליג אצלו סוף סוף בפעם הראשונה, אנחנו רוצים לראות את הגביע האנגלי חוזר אלינו ואפילו את אותו הגביע עם האוזניים הגדולות עושה קאמבק. אז קדימה אליסון, טרנט, וירג'ל, דייאן, אנדרו, פאביניו, נאבי, ג'ורדן, מו, סאדיו ובובי. זו העונה שלכם, יורגן, אני אוהב אותך וחושב שאין יותר מתאים ממך לתפקיד הזה.

ליברפול מארחת את ווסטהאם, 15:30, אנפילד, כי בפעם הראשונה מזה הרבה זמן – אני מחכה (אבל ממש) לעונת פריימרליג חדשה, כי הפעם, יש לנו סיכוי לעשות את זה, לא פנטזיה, לא חלום, הפעם באמת נוכל להגיע לאן שמגיע לנו.

(והימור? 3:1, סלאח, פירמינו וקייטה).

COME ON LIVERPOOL
MAKE US PROUD