לא פייבוריטים – על הנחיתות של נבחרת ישראל מול חברותיה לבית

// מאת איתי קלפהולץ

בשנת 2011 פרצה סערה בישראל בעקבות הכוונה של התאחדות הכדורגל הפולנית לצרף את כוכב ויסלה קרקוב, מאור מליקסון, לשורות הנבחרת המקומית, וההסכמה שלו לאחר מסעות שכנועים. לבסוף העניין לא יצא לפועל, אבל אי אפשר להתעלם ממה שקרה בשנים שעברו מאז, והיום הפולנים לא צריכים אף כדורגלן ישראלי כדי לעלות ליורו. ישראל לעומת זאת, תולה את רוב התקוות בשינוי הפורמט.

על הנייר הסיכויים של ישראל נמוכים. פולין אמנם נחשבת להגרלה "קלה", אבל נמצאים בשורותיה עשרות שחקנים מהליגות הגדולות, וביניהם כוכבים גדולים מהסריה א' כמו שצ'סני, מיליק, ז'לינסקי ופיונטק. היא עלתה לשלושה מארבעת הטורנירים הגדולים האחרונים, והיא כנראה לא תתקשה לעשות את זה גם עכשיו. אוסטריה, וסלובניה שנמצאת בחילופי דורות ונחלשה מעט (אבל עם שוער מהטובים בעולם), טובות יותר מישראל גם הן. ישראל תצטרך לעבור את שתי הנבחרות האלו, ואם לא היא עדיין תוכל לשאוב תקווה ממסלול ההזדמנות האחרונה של ליגת האומות. במיזם הכלכלי החדש של אופ"א שהתחיל בספטמבר שעבר, ישראל סיימה שנייה בגלל ההפסד בסקוטלנד, והיא תצטרך ששתיים מבין הנבחרות, נורבגיה, סרביה, פינלנד וסקוטלנד עצמה יעלו ליורו דרך המוקדמות הרגילות (או לחלופין אחת מהם, ובנוסף בולגריה). הסיכוי לכך הוא סביר, אבל בכל מקרה הנבחרת תצטרך לעבור שתי נבחרות לא רעות כדי לעלות.

גם אם ישראל בכל זאת תעשה זאת ותעפיל לטורניר בפעם הראשונה, זה לא ימחק את העובדה שישראל, כפי שהנתונים מראים, היא מדינת ספורט נחותה ביחס למדינה אירופית ממוצעת.

במדדי תוצאות, כמו מדליות אולימפיות ועליות לטורנירים גדולים, וייצוג ברמות הגבוהות של אירופה, ישראל לא קרובה למדינות האחרות בבית שלה. אמנם הייתה התקדמות מסוימת בשנה האחרונה בגזרת הלגיונרים, בעיקר בחלק ההתקפי, אבל הנבחרת עדיין לא מתקרבת לאיכות ולעומק שיש בנבחרת אוסטריה למשל, עם יותר מ-20 שחקני בונדסליגה. למען ההגינות יש לציין, שמספר הלגיונרים הנמוך יחסית של ישראל ביחס לאחרות נובע גם מגורמים בירוקרטיים כמו מחסור בדרכון אירופי וכו', אבל לא רק בגלל זה.

במספר מועדונים וכדורגלנים רשומים לנפש, ישראל מפגרת הרחק מאחורי מדינות אירופה. בישראל כולה יש בסה"כ 110 אלף ספורטאים רשומים בכל הגילאים ובכל ענפי הספורט, נתון חלש כשלעצמו. יותר מרבע מהם, 30 אלף, הם כדורגלנים, כלומר, אחד על כל 300 אזרחים במדינת ישראל, לעומת 60 בסלובניה, שכן לה יש מאגר כדורגלנים גדול יותר, על אף העובדה שהאוכלוסייה שלה מונה רק קצת יותר מ-2 מיליון איש. גם באוסטריה ואפילו במקדוניה יותר כדורגלנים, ובשלוש נבחרות בבית הישראלי יותר מועדוני כדורגל רשומים לנפש מאשר בישראל.

אבל זו לא רק הכמות, אלא גם האיכות. ההזנחה הזאת מהבסיס לא נעלמת בהמשך, והשחקנים הישראלים מתפתחים תוך כדי פיגור ביכולות שלהם, פער שרק הולך ומעצים ככל שעולים בגילאים. אם בנערים ההבדלים לא משמעותיים, כי הם לא באים לידי ביטוי כשהשחקנים עוד לא בשלים, בבוגרים כבר ניתן לראות הבדלים פיזיים וטכניים משמעותיים בין ישראל לנבחרות האירופיות. בכדורי גובה, מיקומים ברחבה ובכלל, תיקולים ופיזיות.

העפלות לטורנירים גדולים

*לא כולל הטורנירים שפולין ואוסטריה אירחו

שחקנים בחמשת הליגות הבכירות

שווי סגל (במליוני דולרים)

במדדים ובמונחים כלכליים, ישראל לא נמצאת במקום נמוך. התמ"ג שלה ממקם אותה בחצי העליון באירופה, והיא מקדימה בהרבה את פולין שסוחבת את עברה תחת מסך הברזל ואת המדינות האחרות, ולא רחוקה מאוד מאוסטריה. אלא שההשקעה לא מפוזרת בצורה מספיק טובה, בטח בהיבטים של חינוך, ספורט ותשתיות. לכן ההשקעה בישראל לספורט פר נפש נמוכה יותר אפילו ממדינה אירופית ענייה כמו מקדוניה או אלבניה. התשתיות בישראל מוזנחות ולא מספיקות, התמיכה של הממשלה לא מספיקה, ואת הפוליטיקאים רואים רק כשספורטאי ישראלי מצליח להגיע להישגים למרות התנאים שהוא קיבל.

אם לסיים ברוח טובה, נקודות האור והסיבות לאופטימיות מבחינתנו, הן הרוח החדשה והלא-ישראלית שהביא איתו הרצוג, שאולי משנה לאט אבל בעקביות הליכי חשיבה שליוו את הנבחרת שנים רבות. קשה עד בלתי-אפשרי להנחיל יסודות לשחקנים בבוגרים, בוודאי בכדורגל הנבחרות, אבל עושה רושם שהצוות האוסטרי הולך בדרך הנכונה. לכן, ובהינתן הנתונים שצוינו קודם, אם הנבחרת תציג עמידה טקטית נכונה על המגרש, לא תראה נאיביות ורכות ברגעים קריטיים ותחזיר את אמון הקהל כמו שהיא כבר התחילה לעשות בליגת האומות, היא תגיע לציון דרך משמעותי. אז אולי לא יהיה יורו 2020, אבל תהיה נבחרת ראויה לשמה.