30 במרץ 1924, תיכון סט. לואיס במיזורי, ארה"ב. וספר ביואיק המקומית פוגשת את פול ריבר מרקסמן ממסצו'סטס, לגמר טורניר הצ'לנג' קאפ בכדורגל. האורחים מנצחים 4-2 וזוכים בגביע, אבל המשחק הזה נכנס להיסטוריה מסיבה אחרת לחלוטין. זו הייתה הפעם הראשונה בה שחקני שתי הקבוצות עלו לשחק עם מספרים בגב החולצה, שעזרו לקהל במלאכת זיהוי השחקנים.
שלוש וחצי שנים מאוחר יותר, הרעיון הגיע גם לאירופה. במחזור הפתיחה של עונת 1928-1929 באנגליה, ארסנל וצ'לסי עלו לשחק עם חולצות ממוספרות. צ'לסי, אז קבוצה בליגה השנייה, אירחה בסטמפורד ברידג' את סוונסי וכל שחקני השדה עלו לשחק עם המספרים 2-11 בגב. שוער הקבוצה שיחק עם חולצה ללא מספר. הכחולים הפסידו 4-0 לוולשים, ומיד לאחר מכן ארסנל אירחה את שפילד וודנסדיי והפעם גם השוער שיחק עם הספרה מספר 1. המספרים לא עזרו לתותחנים, שהפסידו בתוצאה 2-3.
חלוקת המספרים התבצעה לפי התפקידים במגרש. הקבוצות שיחקו במערך 2-3-5. שני שחקני ההגנה קיבלו את הספרות 2 ו-3, שחקני הקישור שיחקו עם 4, 5 ו-6 ושחקני ההתקפה עלו עם הספרות 7 עד 11. התקשורת האנגלית שיבחה את השימוש במספרים והיללה את החידוש. החולצות הממוספרות התפתחו וכבשו בסערה את האי הבריטי, עברו לצרפת ומשם לשאר אירופה. צ'לסי, הקבוצה האירופית הראשונה ששיחקה עם מספרים, היא זאת שלמעשה הייתה המיסיונרית של הרעיון.
בקיץ 1929, פחות משנה אחרי הופעת הבכורה של מספרי החולצה באנגליה, יצאו הכחולים למסע משחקים בדרום אמריקה. שחקני צ'לסי עברו בברזיל, ארגנטינה ואורוגוואי, ובכל מקום אליו הגיעו זכו לכינוי "לוס נומראדוס" – 'הממוספרים'. גם בדרום אמריקה שמרו על העיקרון של מספור לפי תפקידים במגרש, עם שינויים קלים שמתאימים למערכים שהיו נפוצים באותה תקופה באותן מדינות. בברזיל למשל, שם שיחקו 4-2-4 ו-4-3-3, הקדישו את הספרה 2 למגן הימני, הספרה 6 למגן השמאלי, 5 לקשר האחורי ו-10 לקשר ההתקפי או לפליימייקר. בארגנטינה למשל, הספרה 4 הייתה שייכת למגן הימני. עד היום ניתן לראות שמרבית המגנים הימניים הברזילאים משחקים עם הספרה 2, בעוד המגנים הארגנטינאים משחקים עם הספרה 4. בנוסף, הספרה 9 הייתה שייכת לחלוץ המרכזי, 7 לקשר הימני ו-11 לקשר השמאלי.
גביע העולם שנערך בשוויץ בשנת 1954 היה הטורניר הראשון בו הקצו מספר ספציפי לכל שחקן. עד אז כל שחקני ההרכב עלו עם הספרות 1 עד 11, ואילו במונדיאל 54, לכל שחקן היה מספר. וכך קרה שלגמר הגביע העולמי בין מערב גרמניה להונגריה, שישה מתוך 22 השחקנים עלו עם ספרות גדולות יותר מ-11. למעשה, כל חוליית ההתקפה הגרמנית שיחקה עם ספרות שלא נראו עד כמה במגרשי הכדורגל. הקפטן הגרמני, פריץ וולטר, לבש את הספרה מספר 16, בעוד הלמוט ראן, שכבש צמד כולל שער הניצחון בדקה ה-84, שיחק עם הספרה 12.
לעומת הכדורגל הבינלאומי, דווקא הכדורגל הקבוצתי נשאר מאחור וקבוצות לא הקצו מספרים ספציפיים לכל שחקן. בתחילת שנות ה-70, עידן הטלוויזיה הצבעונית, הכדורגל הפך מספורט לענף תרבות לכל דבר, והשחקנים המפורסמים הפכו מספורטאים לאלילים. החולצה שלהם הייתה חלק מתהליך המיתוג שעבר על השחקנים ונמשך עד היום. יוהאן קרוייף היה כוכב הפופ הראשון של הכדורגל העולמי, האדם שהביא את המודרניזציה לכדורגל, בתוך ומחוץ למגרש. כשאייאקס שלו הגיעה לגמר גביע אירופה מול פנאתנאייקוס ב-1971, קרוייף לבש בגב חולצתו את המספר 14, שמאז הפך למזוהה עם הגאון ההולנדי וסייע לו להפוך לאייקון תרבות.
שלוש שנים מאוחר יותר מספר 14 המפורסם הוביל את נבחרת הולנד לגמר גביע העולם מול מערב גרמניה. השוער ההולנדי, יאן יונגבלוד, לבש בטורניר את החולצה מספר 8, חרף היותו שוער. הגמר הבא של הגביע העולמי, בשנת 1978, הפגיש בין יונגבלוד ההולנדי, עדיין עם הספרה 8, לשוער הארגנטינאי אובלדו פילול, שלבש את הספרה 5. הסיבה הייתה שבמשך שלושה מונדיאלים רצופים, מספרי החולצות של נבחרת ארגנטינה נקבעו לפי סדר אלפבתי. במונדיאל 82 למשל, אוסבלדו ארדילס לבש את החולצה מספר 1. דייגו מראדונה היה יוצא דופן, כיוון שהתעקש לשחק עם הספרה 10 על הגב. ע"פ סדר השמות, מראדונה היה אמור להיות מספר 11, אך הוא ביקש/דרש להתחלף עם מספר 10 המקורי, החלוץ מריו קמפס. לאלוהים חוקים שלו.
איטליה המסורתית הייתה ההתאחדות הגדולה האחרונה שדרשה מהקבוצות לעלות לשחק עם הספרות 1-11 ולא לחרוג, עד שנת 1995, אז הוסרה ההגבלה. בשנות ה-90 עולם הכדורגל הפך לגלובאלי ומספרי השחקנים הפכו לעניין מסחרי. השחקן הראשון באותה תקופה ששמו ומספרו נקשרו ביחד היה רונאלדו הברזילאי. נייקי, שחתמה על חוזה עתק עם הפנומן, בנתה ליין מוצרים תחת השם R9- רונאלדו 9. גם כשהברזילאי עבר לאינטר ושיחק עם הספרה 10, השם R9 נשאר והפך לאחד ממותגי הספורט המובילים בעולם. רונאלדו עצמו כיכב בפרסומות לנעלי R9.
התשובה של יריבתה המושבעת של נייקי, אדידס, הגיעה בענק עם מעברו של דיוויד בקהאם לריאל מדריד. הקשר האנגלי, שהיה מזוהה עם הספרה 7 (קשר ימני) במנצ'סטר יונייטד, בחר לשחק עם הספרה 23, ככל הנראה מתוך חשיבה מסחרית והשוואה למותג הספורט הגדול ביותר בשנות ה-90, מייקל ג'ורדן, שגם הוא לבש את המספר 23. החולצות הלבנות של בקהאם הפכו למוצר מבוקש בכל העולם.
אחת הסיבות שבקהאם לא נשאר עם הספרה 7, איתה שיחק במדי יונייטד, הייתה ראול, הכוכב הגדול של ריאל מדריד באותה תקופה. ראול שייך לסוג אחר של שחקנים, שמספר החולצה שלהם הוא סמלי, יותר ממה שהוא מגדיר את התפקיד שלהם. חואניטו ואמיליו בוטראגניו, שני שחקנים אגדיים בריאל מדריד, לבשו את המספר 7 ויצרו "מורשת" במועדון, אותה לקח ראול והפך את החולצה הזו ליוקרתית וסמלית. גם במנצ'סטר יונייטד ישנה סמליות סביב הספרה 7, כששמות גדולים כמו ג'ורג' בסט, ברייאן רובסון, אריק קנטונה, דיוויד בקהאם וכריסטיאנו רונאלדו, יצרו מורשת שלמה סביב המספר. כשבקהאם עזב לריאל מדריד, רונאלדו הצעיר קיבל את המספר האייקוני, ולמעשה הפך ל'כוכב הבא' של יונייטד, והוא המשיך עם המספר לריאל מדריד, למעט עונתו הראשונה בה לבש את המספר 9. מעבר לסמליות שבמספר, הפורטוגלי אימץ את הספרה והפך אותה לחלק מהמותג שלו, CR7, בדיוק כפי שעשה רונאלדו המקורי.
לא מעט קבוצות משתמשות במספרי החולצות לצרכים סמליים. מעבר להכתרת 'יורש' כפי שעשו במנצ'סטר יונייטד, לעיתים נעשה שימוש במספר חולצה על מנת לחלוק כבוד לאגדות עבר, על ידי 'הוצאה לפרישה' של החולצה. הונבד ההונגרית לא אפשרה לאף שחקן לשחק עם החולצה 10 של פרנץ פושקאש האגדי. אייאקס עשתה זאת עם מספר 14 של קרוייף, מילאן עם 6 של פרנקו בארזי ו-3 של פאולו מלדיני, ווסטהאם עם 6 של בובי מור, אינטר עם 4 של חבייאר זאנטי, צ'לסי עם 25 של ג'יאנפרנקו זולה וארגנטינה עם 10 של דייגו מראדונה, למרות שמהלך זה לא החזיק מעמד כיוון שחוקי פיפ"א מחייבים שכל מספר בין 1 ל-24 יהיה מאוייש בגביע העולמי. הרבה קבוצות בעולם לא מאיישות את המספר 12, מתוך כבוד לאוהדים, 'השחקן ה-12' של הקבוצה. גם בישראל יש כמה שחקנים שמפורסמים במספר החולצה שלהם. אבי נמני (8), משה סיני (7) ואלי אוחנה (11) ויוסי בניון (15) הם השחקנים הבולטים שהמספר הפך להיות חלק מהם ומהזהות שלהם.
היום, בעידן העולם הדיגיטלי והחברתי, הקבוצות מודיעות בפייסבוק ובטוויטר על חשיפת חולצות המשחק החדשות ומספרי השחקן. חולצת הקבוצה הפכה לפריט אופנה מבוקש והכל סובב סביב מרצ'נדייזינג. אין היום אוהד כדורגל שלא מחזיק לפחות חולצת כדורגל אחת בארון, לא משנה אם זאת החולצה מספר 10 באדום-כחול, 7 בלבן או 6 באדום. מספרי החולצה הפכו מאמצעי זיהוי לנוחיותם של אוהדי הכדורגל, לכלי עבור הקבוצות והספונסרים להוציא כסף מהכיסים של אותם אוהדים.
