כלוב הזהב של אלכס פרגוסון

// מאת אלכס שוורצר

זה קרה בדצמבר 1998 כאשר בלקברן, האחרונה בטבלה, חיפשה מאמן בעקבות פיטורי רוי הודג'סון. היא החליטה להמר על בראיין קיד, שחקן מפורסם של מנצ'סטר יונייטד, ארסנל ומנצ'סטר סיטי שאומנם החל את קריירת האימון כמנג'ר ברואו ופרסטון, אך את רובה העביר תחת כנפו של אלכס פרגוסון, תחילה 3 שנים כמאמן הנוער ואחר כך 7 שנים כעוזרו.

בבלקברן כנראה בנו על כך שקיד למד שיטות אימון של פרגוסון ויציל אותם. אכזבה רבה צפתה להם כאשר קיד (שהתחיל דווקא טוב והעלה את הקבוצה מעל הקו האדום), לא הצליח לנצח ב-8 משחקי הליגה האחרונים (5 תיקו ו-3 הפסדים) וירד ליגה. הוא קיבל את ההזדמנות להחזיר את בלקברן לפרמייר ליג, אך פוטר כבר באוקטובר 1999 אחרי 3 ניצחונות ב- 14 מחזורים ראשונים. מאז הוא לא חזר לשמש כמנג'ר, אלא המשיך כעוזר או חבר צוות האימון, בעשור האחרון במנצ'סטר סיטי.

העוזר הבא של אלכס פרגוסון היה סטיב מקלארן. הקריירה שלו משמעותית הרבה יותר, אך עדיין אפורה. ב-2001 הוא מונה למנג'ר מידלסברו וכיהן בתפקיד 5 עונות מלאות וסולידיות (שכללו גם זכיה במייג'ור טרופי הראשון של מידלסברו, גביע הליגה, והגעה לגמר גביע אופ"א) כאשר במקביל הוא עוזר לאריקסן בנבחרת אנגליה. אחרי מונדיאל 2006 קודם לעמדת מנג'ר הנבחרת וכידוע הפך לבדיחה כאשר כשל במשימת ההעפלה ליורו 2008 עם שחקנים כמו ריו, טרי, למפרד, ג'רארד ורוני כולם בשיא הקריירה. הוא סיים עם אותו מספר נקודות כמו נבחרת ישראל.
אחרי נבחרת אנגליה יצא לחו"ל, זכה להצלחה יחסית עם אליפות הסטורית לטוונטה בהולנד ב – 2009/10. אימן ללא הצלחה בוולפסבורג ואחר כך כבר יצא לו שם של מפוטר סדרתי כאשר הוא אפילו הגיע לארץ בתור יועץ לג'ורדי קרויף במכבי ת"א.

קרלוס קיירוש היה העוזר של אלכס פרגוסון ב – 2 קדנציות (2002 – 2003, 2004 – 2008). הוא הגיע עם ניסיון רב באימון צעירים עוד מתקופתו כמאמן נבחרת הצעירה של פורטוגל שזכתה פעמיים ברציפות במונדיאל וגם בנבחרת הבוגרת וגם ספורטינג ליסבון. בתווך בין הקדנציות ביונייטד הוא אימן עונה אחת בריאל ואחרי מנצ'סטר יונייטד המשיך להיות מאמן נבחרות טוב – פורטוגל (קדנציה שנייה), אירן והיום קולומביה.

עוד שני עוזרים של אלכס פרגוסון ניסו גם קריית אימון עצמאית. קודם כל זה רנה מולנסטיין ההולנדי, שהגיע ליונייטד אחרי שכבר זכה לאמן בחצי האי הערבי במשך שנתיים אך ללא הצלחה. ב – 2006 הוא עזב את יונייטד בפעם הראשונה אחרי שקיבל את התפקיד המאמן הראשי הרציני הראשון שלו – בקבוצת הפאר הדנית ברונדבי. הוא נחל כישלון גדול ובינואר כבר פוטר אחרי 7 ניצחונות בלבד ב – 19 מחזורים. הוא חזר למנצ'סטר יונייטד וכאמור בהמשך הצטרף לצוות האימון של פרגי.

עם פרישתו של הסר ב – 2013 הוא עזב לאנז'י הרוסית לעזור להידינק. מהר מאוד אחרי הגעתו הבעלים סגר את הברז. הידינק התפטר ומולנסטיין עזב אחרי שאימן 2 משחקים. בדצמבר 2013 בפולהאם מינו אותו על מנת שיציל את הקבוצה מירידה, אך הוא החזיק מעמד חודשיים וחצי, ניצח 4 מ – 17 משחקים והיה גם שותף למשחק ה – 82 הגבהות של יונייטד. אחרי שנתיים וחצי מחוץ לאימון, הוא הגיע למכבי חיפה וכולנו זוכרים איך זה נגמר. מאז גם הצליח להכשל בקראלה בלסטרס ההודית.

מי שעזר לפרגי בשנים האחרונות שלו ביונייטד לצד מולנסטיין הוא מייק פלאן. גם הוא עזב את יונייטד אחרי פרישת פרגי כדי להיות עוזר מאמן בנוריץ' סיטי ובהאל סיטי שם גם מונה למשרת המנג'ר בקיץ 2016. הוא אפילו זכה בתואר מאמן החודש בפרמייר ליג באוגוסט אותה שנה, אך כעבור חצי שנה פוטר אחרי 6 ניצחונות ב – 24 משחקים. פלאן התמנה ב – 2018 למנהל מקצועי של קבוצה אוסטרלית ודי מהר חזר ליונייטד כדי לעזור לסולשאר, שם הוא גם נמצא היום.

ומה בנוגע לשחקנים שסיפקו את החלק הרציני של הקריירה שלהם תחת פרגוסון? אז השמות הבולטים הם סטיב ברוס ומרק יוז. על פניו שניהם אימנו מאות משחקים בפרמייר ליג (יוז מקום שישי עם 466 וברוס שביעי חגג בדיוק עכשיו משחק 400), אך כולם ראו איזה כדורגל שיחקו הקבוצות שלהם. מיושן וחסר ברק, כזה שמקסימום מתאים לקבוצות קטנות שרוצות לשרוד. יוז היה המנג'ר הראשון של סיטי תחת השייחים ולא החזיק מעמד יותר מדי. ברוס לא קיבל אפילו הזדמנות בקבוצה עם יומרות ופרט למאבקי ירידה בפרמייר ליג גם ידוע כקבלן עליות אליה.

את הסיוט של גארי נוויל בולנסיה כולנו זוכרים. סולשאר מיודעינו העביר את רוב הקריירה כמאמן ראשון במולדה שם זכה ב – 2 אליפויות די מזמן ב – 2011 ו – 2012. הוא כשל טוטלית ביציאה הראשונה שלו מהחממה לקרדיף סיטי – הוריד אותה ליגה ופוטר אחרי 7 מחזורים בצ'מפיונשיפ ועכשיו עובר סיוט ביונייטד.

רוי קין, שהיה על המגרש המנהיג האולטימטיבי והכריזמטי, ולפני פרגוסון זכה גם לשחק אצל עוד מאמן גדול בראיין קלאף, גם כן לא הצליח כלל כמאמן ראשי. דווקא עונתו הראשונה 2006/07 הייתה מוצלחת כאשר העלה את סנדרלנד לפרמייר ליג וגם עונה הבאה סולידית כשסיים במקום ה-15. אך מאז שפוטר משם בדצמבר 2008 הקריירה שלו לא התרוממה וכללה רק תפקיד אחד של מנג'ר – באיפסוויץ' (2009 – 2011) גם שם ללא הצלחה. אפשר להזכיר גם את הנינג ברג, שאומנם שיחק ביונייטד רק 3 שנים, פסיק מהקריירה שלו, אך גם אצלו הקריירה אפורה למרות שזכה באליפות בפולין. היום הוא זוכה לאמן את חן עזרא באומוניה ניקוסיה.

כנראה שהמאמן הכי זוהר משחקני עבר של פרגי הוא לורן בלאן, אך גם כאן הוא הגיע ליונייטד בסוף הקריירה ממש והעביר בה שנתיים.

אז למה אנשים שסבבו את פרגי מתגלים כאנשי מקצוע בינוניים ביום טוב ולא נמצאים אפילו קרוב לטופ העולמי או אפילו דרג ב'? יש לכך מספר סיבות:

1. אלכס פרגוסון לא המציא שום דבר בכדורגל. הוא לא המציא פילוסופיית משחק חדשה, סטייל מיכלס או קרויף. פילוסופיה שעל בסיסה באמת אפשר להתחנך וללמוד. אלכס פרגוסון היה טקטיקן טוב (לא מספר אחד בכדורגל), הוא דגל בכדורגל התקפי, זה נכון, אך בכל זאת לא ברמה של מהפכן.

2. הסוד של פרגי היה ביכולות הניהול שלו של אנשים ושל מערכת כולה. הוא ידע לצפות בעיות מראש, הייתה לו טביעת עין גדולה לשחקנים (לפחות עד השנים האחרונות ביונייטד). הוא ידע איך להביא את השחקנים לכושר בזמן הנכון (שרינגהאם בעונתו הגרועה בקריירה ואחרי פציעה ארוכה כובש בגמר גביע וגמר צ'מפיונס בדרך לטרבל). הוא ידע לחלק תפקידים, מי הכוכבים שלו ומי הפועלים השחורים. הוא היה אשף הרוטציה. אם תקראו את האוטוביוגרפיה שלו תבינו שזה נבע מדברים שלא ניתנים ללמידה או לחיקוי. זה נבע מאינטואיציה מטורפת, מאופי וכריזמה שלו וממה שעבר בחיים. הוא שלט על הכל באופן חולני ומושלם.
מנהלים או מי ששואף לנהל יכולים לקרוא את הספר שלו לידינג, אך אני בספק רב אם זה יעזור להם במשהו.

3. התרבות הניהולית בתקופה של פרגי הייתה מבוססת אך ורק על פרגי (עד לרמה שהסוכן של הצעירים היה בנו והסקאוט הראשי אחיו. לא הייתה שום רשת סקאוטינג מודרנית). הוא זה שהחזיק בידע והוא היה צריך חיילים טובים שיבצעו את הוראותיו. לא משנה אם זה כשחקנים במגרש או כעוזרים באימונים. הוא ידע לבזר סמכויות, אבל זה לא אומר שהוא העביר את הידע. וגם זו לא הייתה מטרתו. הוא עשה הכל ביונייטד ואחרים פשוט עזרו לו. כשפרגי פרש הוכח שהידע היה קיים רק אצלו ונעלם יחד פרישתו.

לא לחינם מכל השמות שהזכרתי קרלוס קיירוש הוא מאמן דיי יוצא דופן. הוא הגיע מעולם אחר, והוא, בניגוד לאחרים, הביא דברים איתו והרחיב אופקים לפרגי ולא סתם מילא את הפקודות שלו. כשאולה גונאר סולשאר הגיע לאחד מאימוניו הראשונים ביונייטד עם פרגי וקרא לו בוס מול כולם, הוא רק הנציח והדגיש את הבעיה. לעולם מי שמנסה לחקות את פרגי, לא באמת יצליח. זה לעולם לא יהפוך אותו לאיש מקצוע משמעותי.

קורות חיים של אנשים שרק יודעים מה פרגי עשה הם הראשונים שצריכים להיזרק לפח במקומות ששואפים גבוה, שואפים לטופ או קרוב לכך.
לדעתי זה נכון גם לפרשנים.