לכל אדם יש את בית המקדש שלו, כאלו שרואים בו סממן דתי, או כאלו שאפילו מאמינים שזהו גופם, ולנו אוהדי הכדורגל זה תמיד יהיה האצטדיון הביתי של הקבוצה האהובה. בשבת האחרונה הגעתי בפעם האחרונה ל-White Hart Lane אצטדיונה הביתי של טוטנהאם, שאוטוטו ב-15.5 יהרס לחלוטין על מנת להשלים בשנה אחת בניית אצטדיון חדשני, מרהיב, ואימתני – יציע אחיד של 17 אלף מקומות, בדומה לקיר בדורטמונד או לקופ של אנפילד, הגדול ביותר באירופה.
בתחילת השנה שמתי לי למטרה לראות רק עוד פעם את האצטדיון הזה – שרגעים כל כך מרגשים עברו בו, שהאקוסטיקה המדהימה שלו מרעידה, וכן יש לו שני עמודים מבאסים באמצע היציע המזרחי, שהפך בשנה האחרונה למבצר של ממש (12 נצחונות בית רצופים, 2 תוצאות תיקו ו-0 הפסדים העונה). פתחנו יומנים וראינו שפסח הוא ההזדמנות הכי טובה להעניק לאבא ולאחי טעימה מממלכת הכדורגל וכן פרידה אחרונה עבורי מהאצטדיון. המשחק של בורנמות' נבחר. משחק שלישי מהסוף, בחג הפסחא, למצוא מקומות באצטדיון שהוקטן ל– 30 אלף, בהצלחה. בשן ועין השגנו.
בערב הטיסה לא הייתי רגוע, וביום לפני המשחק בקושי נרדמתי. לי יש את סדר היום שלי שם בליין, אבל הקלפים נטרפו ו"אולצתי" לפגוש את מחזיק הכרטיס לפני המשחק ולהיות בחברתו. לא בפאבים לפני ולא להשתולל. פגשנו את ג'ון וגיליתי אוהד אמיתי שקשור לענייני הקהילה של טוטנהאם סיפר לי על ראיון שנתן לחוקרת – על כל הקשר היהודי והאנטישמיות כלפי אוהדי טוטנהאם, ואפילו ארגן לי זויות מיוחדות לצילום של האצטדיון החדש. היה שווה.
הגענו לרחבת החניה בסמוך לאצטדיון והבשורות המשמחות הגיעו מההרכבים. קיין פותח – אבל יותר מהכל, ג'ק ווילשיר (הידוע בכינויו wheelchair) השנוא, שחקן הנוער וקפטן ארסנל, בהרכב של בורנמות'. בליבי ידעתי "אוי כמה כיף הולך להיות", האווירה המנומנמת משהו של שבת ב– 12:30, אחרי הגוד פרידיי תתנפץ בנגיעה הראשונה שלו בכדור. והאמת שאני חושב שכולם בסדר עם זה, אפילו ג'ק. כמו שהוא דואג להקניט אותנו בכל רגע – כך הוא לבטח לא מצפה שננהג בו באדיבות כשהוא מגיע לבית הפרטי שלנו.
אין לתאר את הקריאות שהיו כנגדו, ובעיקר שני שירים, האחד שלועג לרצונו לכבוש נגדנו, והשני בקשר לפציעה (מצורפים בוידאו). אז נכון, זה לא כל כך יפה – אבל שמחה לאיד היא חלק מהכדורגל ומה שעושה אותו מה שהוא.
אפשר להגיד שווילשייר היה מרכז הסיפור בכל המשחק הזה. כי טוטנהאם של פוצ'טינו הפכה לקבוצה שהורגת את היריב שלה בבליץ של כמה דקות ומניעה כדור כל כך בסבלנות, באחריות ועם תנועה ללא כדור של שאר השחקנים כך שהם מתיישבים בול על השיטה, שפשוט לבורנמות' לא היה סיכוי. הם נראו אומללים כל כך – הם לא יכלו להשיג את הכדור, והם לא יכלו לשחק פתוח כי היו חוטפים. לכן הגיעו לבעיטה ראשונה ויחידה למסגרת רק בדקה ה– 74. בסיום המשחק אדי האו והאוהדים טענו שטוטנהאם הם השראה, והם בחיים לא פגשו קבוצה כל כך חזקה פיסית (מבחינת אינטנסיביות של משחק). הגול השלישי של קיין היה פשוט תאווה לעיניים מה שגרם לו לחצות את רף ה-20 שערי פרמיירליג לעונה, 3 עונות רצופות – הראשון מאז ג'ימי גריבס עבורנו והרביעי בעידן הפרמיירליג בסה"כ. והוא בחברה טובה עם שירר, ואן ניסטלרוי והנרי. ואפילו וינסנט יאנסן כבש ממשחק פתוח והחגיגה בליין הייתה גדולה.
אבל מה שווים כל הנתונים הנפלאים הללו – ההגנה הטובה ביותר, ההתקפה הטובה ביותר, הפרש השערים הטוב ביותר, השחקנים המלהיבים ביותר, מספר הבעיטות למסגרת הגבוה ביותר, אם אין איזשהו תואר? האם זו באמת התקדמות? לשם כך השבת הזאת כולנו נתכנס בבית המקדש של כלל אוהדי הכדורגל – “וומבלי" לחזות בתופעה הזאת שנקראת טוטנהאם – נגד צ'לסי, שעד לפני חודש נראתה בלתי אנושית, אבל פתאום שני הפסדי ליגה, וכבר יש דיבורים על מאבק אליפות.
והאמת – צ'לסי לא באה במומנטום טוב. מאז איבדה את אלונסו היא נראית הרבה פחות טוב. גם מוזס לא חזר כמו שצריך עדיין והיא נראית מאוד פגיעה. אם טוטנהאם תנצח בשבת זה כבר יהיה משבר, תואר שני כבר יאבד עבור החבורה של קונטה, והיא יודעת שטוטנהאם בליגה דולקת אחריה. אז נכון, 4 נקודות הפרש ולוח משחקים יחסית נוח הם יתרון טוב, אבל לפעמים הקושי בראש גדול מהקושי על המגרש וכשטוטנהאם דולקת מאחורה כמו קטר דוהר ללא בלמים זה יכול להכניס ללחץ ולמצב של טעויות שיעלו באיבוד נקודות.
גם על הקווים יהיה קרב מעניין. בתום המפגש האחרון קונטה החמיא לפוצ'טינו והחבורה בלבן שהם הקבוצה הטובה ביותר נגדה שיחק העונה ואני אוסיף שקונטה ופוצ'טינו מאמנים מאוד דומים בדרך שבה הם מובילים את הקבוצה שלהם. מאמנים של שחקנים – הם יותר מאמינים בשינויים בתוך הקבוצה ופחות בפתרונות חיצוניים. ראינו את זה עם שינוי שיטת המשחק בצ'לסי שהובילה לרצף נצחונות שנעצר רק (נו אתם כבר אמורים לדעת איפה – וויט הארט ליין), ובטוטנהאם עם שחקנים שעושים התקדמות תחת המאמן ומגיעים כמו הארי קיין, דני רוז ואריק דייר שבכל פעם מוצא את עצמו ממציא את עצמו מחדש בעמדה אחרת, וכן משמעת לעשות בדיוק מה שהמאמן מבקש – כפי שהיה נגד בורנמות' בתנועה של האגפים לסגירה והרחבת המגרש.
לכאורה לטוטנהאם אמור להיות יתרון בוומבלי כי היא כבר שיחקה שם את כל משחקי ליגת אלופות והליגה האירופית, אבל לא בהצלחה יתרה והיא דווקא מתקשה במגרש הזה. גם צ'לסי לא רגילה למגרשים גדולים וזה יהיה מעניין עבורה. דבר מעניין נוסף יהיה האם טוטנהאם תבחר לספסל את סון הלוהט לטובת וואניאמה על מנת לסגור את הזארד (כפי שעשה מוריניו עם הררה), בייחוד לאור העובדה שהיא תחסיר את דני רוז – שפשוט הרג את צ'לסי במפגש האחרון – וגרם לאותו הזארד גם לעשות הגנה. החסרון של רוז יהווה בעיה נוספת שכן ברור לכל קבוצה בליגה שבן דיוויס הוא החוליה החלשה ועליו כדאי לתקוף.
והאוהדים? דווקא בלונדון ישנה תמימות דעים, אוהדי צ'לסי מפחדים. טוטנהאם היא הקבוצה שהתמודדה איתם הכי טוב השנה – בשני המפגשים והנצחון הכל כך דומיננטי בוויט הארט ליין, גורם להם לחשוב פעמיים (אמירות של חלק מהם ברשתות חברתיות וחברים שנמצאים שם). המומנטום האדיר והתחושה שזה הזמן שלנו להכות ולעשות את הצעד הנוסף קדימה ולזכות בתואר, נותנים רוח גבית, אך החשש הגדול מכל הוא שנגיע יהירים ולא מוכנים לקללת וומבלי.
הרבה שאלות יקבלו תשובה ביום שבת הקרוב בשעה 19:30, ייתכן ואף יותירו אחריהן עוד יותר שאלות ויש שמעיזים אפילו לומר שזו טוטנהאם שבדרך לדאבל (בטח לאור כל הסטטיסטיקה שמראה כי היסטורית ישנו שחזור לעונת 61 שהסתיימה בדאבל). אני לא יודע מה אתכם – אבל אני כבר לא יכול לישון מעכשיו.
COYS!!
