אחד הדברים הכיפיים בלהיות הורה, במיוחד לבנים, הוא שאתה יכול לחזור קצת להיות ילד. לשחק איתם בצעצועים שלהם, בפלייסטיישן, לראות את הסדרות שגדלת עליהן, וכמובן, לעניינו, לשחק אתם כדורגל.
אז יש לי שני בנים, עוד מעט 8 ו-6, ובכיתה של הגדול פתחו קבוצת וואצאפ "כדורגל הורים ילדים", נפגשים בכל יום שבת בבוקר במגרש הגדול ומשחקים עד שנמאס. הבן לחץ, רצה להיפגש עם החברים ואני אמרתי למה לא באמת, והגענו למגרש. שם גיליתי שלמרות שבקבוצת הוואצאפ יש כ-15 הורים, במגרש הייתה כמות ילדים עצומה מכדי לספור, אבל רק ארבעה מבוגרים.
מה שאומר שילדים רבים "ננטשו" באישון בוקר על ידי הוריהם שהגיעו למגרש, פתחו את דלת הרכב, בעטו אותם החוצה, ונסעו הביתה בלי להביט לאחור כדי להמשיך את מנוחת השבת שלהם. אגב, גם אשתי היקרה נעלה את הדלת אחרי שיצאנו עם מפתח ומחסום. הרעיון קסם גם לי, אבל גם הבן הקטן שלי רצה לשחק ואותו כבר לא יכולתי להשאיר לבד ולכן נשארתי בשמחה.
טקטיקה
לאחר כמה שבתות אני יכול כבר לספר לכם איך זה עובד, מה היא שיטת המשחק המועדפת במשחקים מסוג זה. מדובר על מערך של 1-1-6-1 יהלום. ה-1 הראשון מיוחס לעמדת השוער אותה מאייש בד"כ ע"י אחד המבוגרים, נקרא לו אבא עצלן 1, בעוד שה-1 הנוסף הוא אבא עצלן 2 שמשחק כסוג של "קשר מרכזי", 50-50, קצת לפני החצי עד קצת אחרי החצי. על מנת לבלבל את היריב, אבא עצלן 1 ואבא עצלן 2 מחליפים ביניהם מקומות במהלך המשחק בהתאם לעייפות.
לאחר מכן יש לנו את ה-"מלא ילדים" האחרים אליהם עוד נגיע בהמשך, אבל בעיקרון מדובר על ילדים בגילאים 5-8 אשר נעים באופן רנדומלי על המגרש ובועטים בכדור כשהוא מגיע אליהם והשפעתם על המשחק זניחה.
אתם שואלים בטח איפה מערך היהלום כאן? אז זהו, שלא מדובר במערך, אלא בשחקן אחד שהוא יהלום בפני עצמו. ילד אחד שאתה חייב בקבוצה שלך, לרוב בכיתה ג'-ד' שהוא ממש טוב והוא די עושה את כל היתר במשחק, רץ קדימה, עושה הגנה, מעביר את השחקנים ולרוב גם זה שכובש את השערים.
פיתוח שחקנים
נחזור רגע ל"מלא ילדים". קצת הגזמתי ביכולתם, ילדים בכיתה ב', חלקם כבר לא רעים, יכולים להעביר שחקנים וגם לבעוט לא רע. הבן שלי למשל, באופן מפתיע למרות הדמיון הגנטי בינינו, לא רע בכלל. הוא יודע להחזיק בכדור ופורץ לא רע מימין, אבל כמובן שהוא עוד מתפתח ויש לו מה ללמוד. למשל, כמו שבבית הוא לא מבין איך הבגדים שהוא זורק על הרצפה מגיעים איכשהו לסל כביסה, או איך האוכל מגיע לשולחן, כך למשל הוא גם לא כל כך מבין למה הוא צריך לעשות הגנה ולרדת אחרי שהכדור אבד לו.
לילד יש גם מניירות של כוכב. מכירים את השחקנים האלה שכל נעל בצבע שונה? אז סער, ילד של הרגלים, רגיל להתאמן ולבעוט בגינה בלי נעליים, ולכן משחק רק עם נעל אחת מתוך בחירה. וזאת לא הנעל הבועטת.
כמו כן, כהורה חשוב לי לתת לילדים ביטחון ביכולת שלהם וללכת להתנסות. למשל, אחד הילדים בקבוצה שלנו לא כל כך אוהב לשחק, ומעדיף להישאר בשער, עמדה שכזכור משוריינת לאחד המבוגרים העייפים. אז עשיתי לו שיחת מוטיבציה, הסברתי לו כמה הקבוצה צריכה אותו ולמה עמדת הבלם שעומד קצת מלפניי היא החשובה ביותר במשחק, העיקר שייתן לי להחזיק קצת את המותניים בשער.
האמת שלילדים עדיף לשחק במגרש קטן יותר, כמות מצומצמת של 4 על 4 בערך, בלי מבוגרים כמעט. החיסרון במגרש הגדול הוא שיש בלאגן, הם כמעט שלא מצליחים לגעת בכדור באופן רציף, לא מפתחים כישורים ומתעייפים הרבה יותר. היתרון הוא… שהם מתעייפים הרבה יותר… וככה אפשר להנות משנ"צ אחר הצהריים.
אופי המשחק
המיקום של שני המבוגרים המתחלפים במערך מביא לכך שלא מובקעים הרבה שערים והמשחק זז לאט מדי ותכלס נהיה כבר מאוחר. מבוגר אחד אחראי לעצור את הבעיטות של הילדים, בעוד שהמבוגר השני די עומד באמצע והורס את כל ההתקפות של היריבה.
ואז התרחש מקרה שייתכן ויחקר בויצמן יער. במצב של 1-2 להם כשמשחקים עד 3, יצאתי מהשער כדי להתחיל התקפה ושעטתי קדימה כאילו אני טל בן חיים הבלם. אלא שהפירחח של הקבוצה השנייה חטף לי את הכדור וגילגל פנימה מול שער ריק ונגמר המשחק. ככה זה נראה:
רק שבניגוד להיגיטה, לא חטף לי את הכדור בן 38, אלא ילד קטן. המשחק נגמר, אבא עושה בושות. ביציע עלו שאלות האם המהלך היה "כשר" או שרק רציתי ללכת הביתה? מה שבטוח, חזרנו הביתה עייפים ומרוצים. ניפגש בשבת הבאה.
מוצלח ביותר ואפילו הבנתי לשם שינוי 🙂
כתבה יפה ואזכור בסוף של רוז'ה מילה הקמרוני בין האלמוות מרגש.