// מאת עמית ברקן
לפי אחד מהפרסומים שקראתי בזמן האחרון, רק אחד מארבע מאות (1/400) הילדים שמתחילים לשחק במחלקות הנוער מצליח להגשים את החלום ולהפוך לכדורגלן באחת מ-2 הליגות המקצועניות בישראל. 0.25 אחוז בלבד! אז מה עם שאר ה-99.75%? למה לא ללמד אותם קודם כל על אהבת הדרך, ולא על כך שהתוצאה הסופית של המשחק היא החשובה ביותר? למה לא לחנך לשאיפה למצוינות במקום כמה חשוב להקפיץ בשתי הרגליים? למה לא לנסות לשלוח אותם 3 פעמים בעונה להתנדבות קבוצתית שתעסוק בספורט, במקום להדגיש בפניהם שוב ושוב שהכול, כולל הכל, צריך להיות סביב הכדורגל?
רבים מבני הנוער ששיחקו כדורגל בעבר, ואני בניהם, סבלו מחסך גדול בגיל הנעורים שלהם בנושאים הנ"ל. לפי איך שאני רואה את זה, לאחר כמעט 9 חודשים מאז שפרשתי, החלטתי לא להגשים את החלום כי הוא לא חשף אותי לעולם האמיתי. העולם האמיתי בו צריך לכבד את היריב ולא לקלל, העולם שבו ניתן להבין כי זה בסך הכול הדבר שאנחנו הכי אוהבים לעשות – לרוץ 90 דקות, 22 אנשים, אחרי כדור ולנסות להכניס אותו לשער היריב, וכמובן למנוע שיכנס לשערנו – ולא יותר.
כדורגלנים רבים בעלי פוטנציאל ענק ולא ממומש לא המשיכו לקריירת כדורגל ופרשו לקראת הצבא, הרבה בעקבות הנושאים הנ"ל. כמובן שישנן עוד סיבות, אך אני סבור שאינני היחיד שסובל מן הבעיה, ורבים מחבריי הטובים, ששיחקו איתי במשך שנים, מעידים על כך. אני מאמין שרק אחרי שנלמד את הפרופורציות לחיים, נצליח.
בסופו של דבר קברניטי הכדורגל צריכים להבין ולשדר לסביבה כי כדורגל (וענפי ספורט אחרים) הוא תחום עיסוק תובעני ומרכז החיים, אך עם זאת יכולים להיות בראש הנער עוד נושאים רבים שלא בהכרח יפגעו בו. להיפך. צריך להבין שנער בוגר בן 16.5 יכול לצאת למסע ישראלי בלי חשש שמקומו בסגל יפגע כי הוא "לא רציני", או להבין את הנזק עבור בני גילי הרבים שלא יצאו למסע לפולין להכיר בזוועות העם שלהם, כי "המשחק בשבת חשוב יותר".
רק אחרי שנבין שבני הנוער שלנו צריכים להשתלב גם בסביבה שלהם ולא רק בסביבת הקבוצה שלהם, ה-99.75 אחוזים הנותרים יהיו איכותיים יותר, החברה תשתפר ובני הנוער לא יחושו חסך כזה או אחר, אלא שלמות עצמית שתוביל לספורטאי טוב יותר וחשוב מכך, אדם טוב יותר.
