בגדול, עולם הכדורגל לא ישתנה בעקבות השער המזלזל לכאורה של סילאס וואמאנגיטוקה (אולי השחקן החם ביותר בליגה הגרמנית) משטוטגרט נגד ורדר ברמן במחזור ה-10 של הבונדסליגה. גם הצהוב השנוי במחלוקת שקיבל מהשופט פרנק וילנבורג כנראה ישכח, וסתם יכנס לדפי סטטיסטיקה מיותרת.
אבל יש משהו קצת יותר עמוק בנוגע למקרה הזה. משהו לגבי התפיסה של מה מותר ומה אסור לשחקני כדורגל לעשות, ואולי בכלל לספורטאים בענפים שונים. זה נוגע כנראה באיזו נקודת איזון עדינה בין ספורטיביות ולכבד את היריב, לבין זלזול ואולי גם לבצע משהו נגד ערכי המשחק.
קודם כל, למקרה המדובר (מאז הגול הזה הוא הספיק להבקיע בפירוק המתודי של דורטמונד). הנה השער למי שעדיין לא ראה:
אז כמו שמיטב פרשני הכדורגל בארצנו עושים, אתאר בקצרה מה קורה פה: ממש כשנכנסים לתוספת הזמן במשחק בין ברמן לשטוטגרט (ויתרון 0-1 לשטוטגרט), וואמאנגיטוקה הקונגולזי (שגם כבש את השער הראשון) מנצל טעות הזויה בהגנת ברמן כדי להשתלט על הכדור, כשרק השער לפניו. השחקנים של ברמן אפילו לא ניסו להפריע לו, והתעסקו בעיקר בלהתווכח או פשוט לחכות לגול ולשריקת הסיום.
רק מה – וואמאנגיטוקה החליט למשוך קצת את הזמן, ואולי טיפה להנות מהרגע, וחיכה ששוער ברמן ייז'י פבלנקה יתקרב אליו כדי סוף סוף לכבוש את השער. ועל זה, אחרי עימות קצר עם חלוצה של ברמן דייבי זלקה, שמאוד כעס על השער, וואמאנגיטוקה קיבל צהוב על התנהגות בלתי ספורטיבית. הגרסה הרשמית אגב אחרי המשחק הייתה שהצהוב היה על העימות עם זלקה, אבל זה נשמע קצת כסת"חי.
לא רק בכדורגל
לדוגמה בכדורסל, ובמיוחד בנ.ב.א, לא מקובל לנסות לקלוע כשזה כבר הפוזשן האחרון והכדור בידיים של הקבוצה שניצחונה מובטח. בתחילת עונת 2013-14 במשחק בין פורטלנד לסן אנטוניו ניקולה באטום נורא רצה לסגור את הערב עם טריפל דאבל. הבלייזרס כבר הובילו 105-112 והיו עם הכדור. באטום החליט שהוא לא נותן לשעון לרוץ עד הסוף וזרק שלשה כשאף אחד לא שומר עליו וקלע אותה. בגלל שזה קרה מול הספרס הוא רק קיבל מבטים ולא התפתחה קטטה, אבל באטום עצמו התנצל ואמר שלא התכוון לזלזל בשחקני סן אנטוניו.
בבייסבול, לא מקובל לחגוג יותר מדי בשניה אחרי חבטת ההום ראן. החובט אמור לעשות פעולה קטנה ולא מוחצנת יותר מדי, לרוץ את הבסיסים, ואז רק כשהגיע "הביתה" הוא יכול להנות עם החברים. ומי שחוגג יותר מדי? הוא צריך לצפות שהפיצ'ר ינסה לפגוע בו עם הכדור בפעם הבאה שיפגשו, בין אם זה באותו משחק או בפעם במשחק אחר. החגיגה הזו של חוזה באוטיסטה מהטורונטו בלו ג'ייז – הום ראן של 3 ריצות בפלייאוף – נחשבה מוגזמת לדוגמה, ולא עברה בשקט אצל שחקני הטקסס ריינג'רס, שזכרו לו את זה גם לעונה אח"כ.
ענפי הספורט לא זהים, והמקרים קצת שונים באופיים, אבל המכנה המשותף הוא חריגה (כביכול) מנורמות מסוימות שאמורות לשמור על איזשהו כבוד הדדי בין יריבים. רק שזה די מיושן, או בקיצור, בולשיט.
לא צריך לפחד להיות קצת שונים
אם שחקן רוצה לחגוג הום ראן, הוא לא צריך לחשוש מכדור בייסבול שיעוף לכיוון הראש שלו במהירות של 160 קמ"ש בפעם הבאה שתורו לחבוט. כדורסלן רוצה קצת לשפר את הסטטיסטיקה האישית שלו או להגדיל את ההפרש של קבוצתו? מקסימום יקראו לו stat padder אח"כ. יש את המקרה ההפוך – שחקנים שלא יזרקו מהחצי בסיום הרבע כדי לא לדפוק את הסטטיסטיקה שלהם (כמו אדון קווין דוראנט). בגדול, זה לא אמור להיחשב שנוי במחלוקת. אנוכי? אולי.
וכדורגלן לא צריך לקבל צהוב על שער מזלזל או שחצני. וגם אם הוא לא הראה איזשהו אלמנט של כבוד ליריבה שלו, זה לא ממש עניינו של שופט להתערב. את ענייני הערכים והחינוך, לאיזה כיוון שלא רוצים שהשחקנים ילכו בו, זה עניין להתעסק בו בגילים יותר צעירים. בבונדסליגה, או כל ליגה בכירה של אנשים בוגרים (גם אם המעשה של וואמאנגיטוקה לא הכי בוגר שיש), אפשר לתת להם קצת חופש לפעול, לזלזל ולהטריל. כל עוד זה במסגרת חוקי המשחק, אפשר לעבור על זה בשקט, בלי לשלוף כרטיסים מיותרים שמקלקלים את ההנאה מגול ואירוע די ייחודי ומצחיק. ואולי בעצם בלי הצהוב גם הגול הזה לא היה כל כך מיוחד?
