מבן חורג במכבי לפנים של הפועל ירושלים, מסקורר לפליימייקר ובעיקר, משחקן עם פוטנציאל עצום שסופג הרבה ביקורת על הגישה, למנהיג שקט שמקבל מחיאות כפיים מכל אנשי הכדורסל בישראל לרגל הפרישה.
סיכום הקריירה של הלפרין וקלוז אפ על כמה רגעים קטנים שהפכו אותו לכל כך מיוחד עבור האוהדים.
עם כישרון גדול באה אחריות גדולה ובמדינה קטנה שאוהבת כדורסל, ומתקשה לפתח כישרונות, לילדי פלא אין פריבילגיה להרוויח שכר לימוד, ולכן מהרגע הראשון הם תמיד יהיו במרכז הפריים.
בגילאי הנוער יותם הלפרין סומן כעילוי וגרם לדיוויד בלאט להעלות אותו לבוגרים של מכבי תל אביב כבר בתיכון. בנבחרות הצעירות הוא כיכב וב- 2004 הוביל את העתודה למדליית כסף, תוך כדי שהוא מפגין יכולות קליעה ומסירה נדירות מה שגרם לסמנו כדבר הבא בכדורסל הישראלי. בעשור הראשון של הקריירה הוא הספיק לעשות לא מעט דברים יפים: הוביל את מכבי לגמר היורוליג כשהוא נבחר לחמישייה השנייה של המפעל, עשה חיל באירופה עם עונות מצוינות בלובליאנה וסנט פטרסבורג, השלים 3 שנים כשחקן רוטציה באולימפיאקוס כשעל העמדה שלו נמצאים שחקנים כמו פפאלוקאס, תאודושיץ' וספאנוליס והתבסס כשחקן מוביל בנבחרת.
אבל, מכיוון וכל ההישגים הללו נמדדו ביחס לציפיות גבוהות ממנו (שלא בטוח שהיו מוצדקות מלכתחילה), הוא נצרב בתודעה כאכזבה. ברגע שנאלץ להתמודד מול גארדים זרים, הנחיתות האתלטית שלו התחילה לבוא לידי ביטוי (בעיקר בהגנה). פעמים רבות השחקן העדיף למסור, למרות שהוצב בעמדת הקלע. בתקופה זו הייתה התעסקות לא מועטה בזריקות מכריעות שהחטיא, ובעיקר באלה שלא לקח. במקרים רבים הוא ספג את האש בכישלונות הקבוצתיים, כשהשיא הגיע כאשר קיבל שריקות בוז מהקהל התל אביבי שהרגיש שהוא לא תחרותי מספיק ולא מתאים לרוח המועדון.
הציפייה הייתה שבסוף הסיבוב האירופי יחזור לישראל כשחקן שלם ובוגר יותר כשהעיתוי המתבקש היה קיץ 2013 בהן ישלים 5 שנים בחו"ל ויפטר ממשקולות מס שהקשו על העסקתו, אבל דווקא ב 2012 לא מעט דברים השתבשו ופגעו מאוד בערך המניה שלו. במהלך העונה הוא שיחק בבאיירן מינכן בה סחב פציעות ונתן עונה בינונית למדי. בנוסף, באותו הקיץ הלפרין לא הצליח להתחמק ממוקש רציני: יורובאסקט ראשון כקפטן הנבחרת. מהקמפיין המזעזע שנגמר במאזן 1-4 והדחה מוקדמת בבית די חלש הלפרין ספג ביקורת – הן על הופעה חלשה כשחקן והן על תפקוד קלוקל כקפטן.
כל אלה, ושלל קבלות הפנים הקרות להן זכה מהקהל כשהגיע לנוקיה כאורח, העלו לא מעט סימני שאלה האם הוא ומכבי זה שידוך מתאים. בינתיים, בדיוק באותו קיץ, התבצעו שני שינויים משמעותיים בכדורסל הישראלי: החוק הרוסי, שהעלה מאוד את הערך של השחקן הישראלי בשוק ורכישת הפועל ירושלים בידי אורי אלון, שהחליט שיתאים לו כצעד ראשון של הצהרת כוונות, להחתים שחקן ישראלי ברמה שבעבר לא היה מגיע לקבוצה ישראלית שאינה מכבי תל אביב.
לא בטוח ששם הוא ציפה להיות בשלב הזה של הקריירה, אבל מכבי התמהמה במו"מ וכשאתה ספורטאי נשוי עם ילדים לקראת גיל 30, ומרגיש בקו ירידה, קשה להגיד לא להצעה ל-3 שנים בסך 800 K. אז הוא ביצע פניית פרסה בכביש אחד, ומשם הכל באמת היסטוריה.
"שגיא (הראל) התקשר אלי והציע לי לחתום בהפועל. הוא אמר לי שהם בונים משהו גדול. אמרתי טוב טוב, אבל לא ידעתי כמה גדול" סיפר הלפרין באירוע הפרישה. ובאמת, תגידו מה שתגידו, אבל המעבר של הלפרין ושל ליאור אליהו לירושלים, אחרי 15 שנה של משחק משותף בנבחרות ישראל, שגרמו להם להציג תיאום כמעט עיוור, שינה את מפת הכדורסל בארץ.
בשלוש השנים הראשונות בירושלים הוא היה השחקן המוביל בקמפיין רבע גמר היורוקאפ ובורג מרכזי באליפות ההיסטורית של המועדון. הציוות שלו עם אליהו הפך לשובר שוויון בליגת החוק הרוסי עליה השתלטה הקבוצה לאט לאט אחרי שנים של דשדוש בצפון-מרכז הטבלה. אז נכון, הוא הפגין לפעמים חוסר יציבות, הוא לא תמיד סיפק את הסחורה במאני-טיים ולאט לאט הכדורים האחרונים התחילו ללכת לשחקנים הזרים, ברייסי רייט, אי ג'יי רולנד ודונטה סמית', אבל למועדון בסדר הגודל הזה זה התאים, ולתפקוד שלו כקפטן ולחיבור לקהל (אליהם נגיע בהמשך) הייתה תרומה רבה ככה שההנהלה החליטה להחתים אותו לשנתיים נוספות שפתחו פרק חדש, עם קסם אחר.
בקיץ 2016, אחרי שהגיעו למסקנה שגם הישראלים הכי טובים לא יכולים לסחוב את הקבוצה לרמות הגבוהות של אירופה אליהן המועדון שואף, ההנהלה שהרבתה להתגאות בזהות הישראלית בקבוצתה, מחלה על כבודה, ובנתה קבוצה מרובת זרים בניצוחו של מאמן זר, כך שמהר מאוד הישראלים איבדו את המעמד המיוחד לו זכו. נדמה היה כי הלפרין, אחרי חצי עונה בה נראה כבד מאוד, גמר את הסוס וכי ההחתמה שלו היא הרבה יותר חברתית ממקצועית. אבל דווקא אז, בזמן שהישראלים האחרים של הקבוצה, ליאור אליהו ובר טימור, הגיבו לירידה במעמדם באובדן הביטחון ובלא מעט פרצופים מרגיזים, הוא פרח בתפקיד השחקן המשלים והראה למה הוא עשה קריירה מרשימה יותר מהרבה שחקנים ישראלים לא פחות מוכשרים ממנו.
החיבור לפיאנג'יאני, מאמן קשוח מאוד וטיפוס לא פשוט היה מצוין. הירידה בכמות הדקות והקיץ שהקדיש להחלים מפציעות שהציקו לו בשנים קודמות, כיסו על מגרעתו בהגנה. הזרים המוכשרים נטלו את הובלת הכדור וצופפו את הצבע, מה שאיפשר לו להתרכז בלהיות סדרן עבודה ומידי פעם לקלוע שלשה חופשית וזה בדיוק מה שהתאים לו בשלב הזה של הקריירה, ואולי אף בכולה.
וזה בעצם מספר את כל הסיפור: במכבי רצו שהוא ירקוד על המגרש כמו קטש וג'מצ'י, בהפועל ציפו שיראה דומיננטי במשחקים מכריעים כמו גורדון או טפירו, אבל הוא התעקש פשוט להיות יותם הלפרין, עד שכולם הבינו שקבוצות צריכות גם שחקנים כאלה. בעונה החמישית והאחרונה, כששום דבר לא עבד במועדון, הוא לא הצליח להציל את המולדת, אבל בדקות המועטות יחסית ששיחק, הקבוצה נראתה הרבה יותר טוב, ואחרי לא מעט דפיקות לב בשנים הראשונות, פתאום הוא המנהיג השקט שכל האוהדים רגועים כשהכדור אצלו.
לדעתי יש משהו מאוד סמלי בעובדה שהוא פורש ביחד עם אורי אלון וכשבהפועל ירושלים מדברים על סוף עידן, כי הוא היה הברומטר והפנים של המועדון ב-5 שנים האחרונות, לטוב ולרע. ב-5 השנים הללו חווינו לא מעט רגעים מהנים בהן הפועל הגיעה לרצף של הישגים שלא חוותה בעבר ואף זכתה גם בארץ וגם באירופה לקבל יחס של מועדון גדול יותר. מהצד השני של המטבע, עם התקציבים שהשקיעו בה, היה אפשר לצפות שתהיה טיפה יותר יציבה ותצליח עונה אחת לספק את הסחורה בשני מפעלים בו זמנית (ותסלחו לי שאני לא מחשיב אליפות עם 16 הפסדים כלספק את הסחורה), בדיוק כמו שמשחקן שמרוויח משכורת של כ-250K דולר בעונה אפשר לצפות שיהיה טיפה יותר עקבי וייתן מספרים טובים יותר .
בשורה התחתונה ניתן לעובדות לדבר בעד עצמן. ב-5 עונות שלו כשחקן וכקפטן הקבוצה שברה הגמוניה, זכתה ב-2 אליפויות, 2 גביעי ווינר, הגיעה ל-3 פיינל פורים ושני הקמפיינים המוצלחים שלה באירופה הם אולי לא מספיק, אבל גם לא מובן מאליו. אפשר להיות מרוצים, אפשר להתאכזב, אבל עובדתית מדובר בקפיצת מדרגה של המועדון וקשה להאמין שגארד ישראלי אחר במקומו היה יכול להביא אותו רחוק יותר.
גם בפסק הדין של הקריירה הנתונים לא משאירים הרבה מקום לספק: 17 עונות ב-2 המפעלים הבכירים באירופה. 3 בחירות אישיות לחמישיות העונה ביורוקאפ וביורוליג (בינתיים אף ישראלי לא הגיע לא לשם ולא לשם), מדליית כסף עם נבחרת העתודה שרשומה על שמו וקריירה של 14 שנה עם נבחרת ישראל שכוללת 7 אליפויות אירופה. אין הרבה שחקנים ישראלים שיכולים לרשום שורה כזאת, ולא במקרה.
סוף עידן הסמלים?
אם מבחינה מקצועית הקריירה הייתה מלווה בלא מעט תהפוכות וסתירות, על האופי ועל הדוגמא שהוא צריך לשמש לספורטאים אין הרבה ספק. כשלושה חודשים בלבד אחרי שהגיע לקבוצה, שוחרר הקפטן אלישי כדיר, ובהיעדר ישראלים בכירים שמשחקים יותר משנה בקבוצה, הלפרין מונה לתפקיד והראה שלמרות שלל הקלישאות על התמסחרות הספורט וש"סמלים יש רק על מכוניות" עוד יש משמעות רבה לתפקיד. אנחנו עוד ניזכר בגעגוע בלא מעט משחקים ומהלכים מלהיבים שסיפק בארנה, אבל הרגע בו קיבל את התשואות הרמות ביותר אירע באליפות ההיסטורית בה, כשקיבל את הבמה להניף את הצלחת, ביקש לעצור לחצי דקה של מחיאות כפיים לחללי צה"ל שהיו אוהדי הקבוצה – האחים אמיר ואלעד הירשנזון וליאל גדעוני.
בתחילת טקס הפרישה הוא אמר שהוא ציפה למשהו הרבה יותר קטן וצנוע שכן קשה לזכור מתי הפועל ירושלים ערכה כזה אירוע לשחקן ויש סיכוי לא רע שהוא בעצמו עדיין לא מבין איזה מקום היסטורי יש לו במועדון: ב-13 השנים הראשונות של המילניום שפתחו בירושלים את עידן פוסט גורדון-שפע, שימשו בתפקיד קפטן הקבוצה 9 שחקנים שונים, שאף אחד לא מחזיק יותר משנתיים ברציפות ו-6 מהם כבר פרשו במדים של קבוצות אחרות.
דווקא שחקן בית של מכבי, שהגיע למועדון כמעט בטעות השלים חמש שנים רצופות כקפטן הקבוצה ופורש באדום, ובאמת אין לו תחרות בכל הנוגע לחיבור למועדון, לקהל ולעיר בתקופה זו.
פרישה עם טעם של עוד, אבל בדיוק בזמן
במהלך הקריירה ההפכפכה של הקפטן, היו גם משחקים שנרצה לשכוח כמו המשחק האחרון באדום. הקבוצה פיגרה לאורך כל חצי גמר הפיינל פור נגד הפועל חולון כשהתקפתה הייתה מבולגנת מאוד וזועקת לשחקן חכם ומנוסה שיעשה סדר. אף אחד לא הבין למה הוא לא עולה לשחק וחלק מהאוהדים כבר פתחו אפליקציות כדי לברר אם נפצע בחימום, ואני באופן אישי ישבתי מעל הספסל וקיבלתי את התשובה ברבע האחרון. לאורך כל הקדנציה שלו בירושלים, גם במשחקים שהורגש שהיה קצת חסר על הפרקט, הוא תמיד היה הראשון לעודד את השחקנים שיורדים לספסל, משתתף פעיל בפסקי הזמן, ולא הייתה לו בעיה גם לעלות לדקות ראשונות בסוף הרבע השלישי ומיד לסדר תרגיל. באותו רבע הוא ישב בקצה הספסל, בפסקי הזמן הוא בקושי טרח לקום, ולא היה נראה שמקשיב לתדרוכים, וכ-4 דקות לסיום, כשכבר היה ברור שלא ישחק, ובמקביל הפיגור כבר עלה לדו-ספרתי, הוא קם והטיח את המגבת בזעם, כמו שרק שחקן שמרגיש שלקחו לו את הצ'אנס האחרון יכול לעשות.
בתחילת הקיץ הוא טען שהוא רוצה להמשיך לשחק כדורסל וישמח לסיים את הקריירה בהפועל ירושלים. מבחינה מקצועית יכול מאוד שעדיין יש לו מה לתת, בטח אחרי הדיאטה שעבר המועדון בקיץ עם עזיבת אורי אלון. אבל הספסול בחצי הגמר והחתמה של גארד ישראלי נוסף, היו אמירה ברורה מצד קטש כי הוא חושב אחרת. הרבה אוהדים ניסו להפעיל לחץ והחתימו עצומות שישכנעו את ההנהלה להשאיר את הלפרין בכל מחיר, אבל הוא כבר ראה שבמקרים בהם שחקן נמצא בסגל מסיבות לא מקצועיות (כמו מתן נאור בהפועל תל אביב) זה לא בריא לחדר ההלבשה ויכול להיגמר בצורה מאוד מכוערת.
היו אנשי כדורסל שקיוו לראות אותו ממשיך לעשות דברים נחמדים במועדון צנוע ורגוע יותר, כמו מכבי אשדוד, אבל אחרי כל מה שהספיק בקריירה, הוא כנראה הגיע למסקנה שזה לא שווה – לא את תחושת החמיצות בפרידה מהפועל, ובעיקר לא את הבריאות שלו אחרי שלל פציעות שאסף בקריירה הארוכה. אז הוא השיב בחיוב להצעה לפרוש ממשחק פעיל ולעבור לתפקיד מקצועי במועדון. יכול להיות שבשנה הקרובה, אם אף אחד משחקני הרכש לא יצליח למלא את החלל, יופנו חצים כלפי המאמן על כך שהוא לא נמצא (כמו שקרה השנה עם אמארה סטודרמאייר). אולי בעתיד נשמע יותר על הסיפור מאחורי המפנה, אבל המעבר לתפקיד ניהולי עכשיו, אחרי עונה שעוד נהנינו לראות אותו משחק, הוא בהחלט סיום ראוי לקריירה כזו, אז אולי בעצם עדיף שלא.
