המפגש הראשון שלי עם הקבוצה האיטלקית קליארי אירע בשנת 2016 כאשר טסתי לשוויץ למטרות ביזנס (ראיונות עם שחקנים) ומיד לאחר מכן חציתי את הגבול לאיטליה למטרות פלז'ר (לצפות לראשונה ביובה, אהובתי, משחקת באצטדיונה החדש). רצה הגורל ובאותו השבוע הייתה זו קליארי שהתארחה באליאנץ סטאדיום בטורינו. קליארי הקטנה, המעט אפורה, אך החביבה, עירומה מכוכבים ומציפיות.
כמאתיים אוהדיה ישבו ביציע הצפוני של הפלא האדריכלי והמפלצתי בשחור-לבן, על מנת למנוע חיכוך עם ה"אולטראס סוד" של יובנטוס. במשחק עצמו יובה של העשור האחרון, כיאה לאחת מהקבוצות הגדולות בתולדות הכדורגל האיטלקי ובכלל, לא התקשתה במיוחד מול יריבתה. היגוואין, הרכש החדש דאז כיכב עם צמד, דני אלבס, רוקי במדים השחורים-לבנים גם הוא, ירה טיל נפלא מחוץ לרחבה ושער של ספק רוגאני, ספק עצמי קבע את תוצאת הסיום, 4-0.
בסיום המשחק איש מאנשי קליארי לא התייפח על הדשא. בופון חגג עם הקהל בצורה מתונה, ההמנון הקבוצתי של יובה נוגן ועם סיומו עשרות אלפי האוהדים נעלמו להם ברחובות טורינו. המשחק נגד קליארי לא ריגש אף אחד מלבדי, אפילו לא את ג'יג'י האמוציונלי וזו מפני שקליארי, נציגת האי סרדיניה היא קבוצה קטן מאד, מועדון שכל ההיסטוריה שלו מתנקזת לעונה אחת מופלאה. כיום, עם רכש מבטיח ופתיחת עונה פנטסטית למידותיה, קליארי יכולה להרשות לעצמה להסתכל לסרייה-א' בעיניים ולצפות לעוד עונה קסומה אחת לפחות. עונה, שמן הסתם לא תיגמר בעוד אליפות היסטורית, אך מי יודע, אולי עם המון כבוד ויוקרה, ואפילו עם כרטיס ביד למפעל אירופי מסוים לראשונה מ1993. האם קליארי בדרך להיות אטאלנטה החדשה של הליגה?
כל המורשת וההיסטוריה של קליארי מסתכמות כאמור בעונה אחת, עונת 70\1969. בסיומה של אותה עונה נעמדו שתי הקבוצות הגדולות של הליגה, אינטר ויובנטוס ומחאו כפיים לכחולים-אדומים שעשו להן בית ספר. בתחילת אותה עונה, פשוט משום מקום, החליט הבעלים האגדי אלפיסיו קוריאס להחתים לא פחות מארבעה שחקני אינטר – צזרה פולי המגן, ווינגר הנבחרת אנג'לו דומנג'יני, סרחיו "בובו" גורי החלוץ המרכזי שאף זכה עם אינטר בגביע האלופות הראשון שלה וכן קורדו נאסטסיו, חברו של בובו לקו הקדמי. כל אלו פשטו בעת ובעונה אחת את הכחול-שחור של אינטר והפליגו לסרדיניה.
הרביעייה מאינטר, יחד עם כוכב פיורנטינה האלופה הטרייה, אלרדו מנצ'ין, הצטרפו לסגל הקיים והלא-שלם של קליארי שהיה מורכב בעיקר מלואיג'י ריבה, גדול שחקניה של קליארי והכובש הבכיר של נבחרת איטליה בכל הזמנים. ההתחלה של קבוצת החלומות של קליארי הייתה איטית, אך בטוחה וככל שהעניינים התחברו עבורה, כך גם הגיעו תצוגות הענק בצורות של שלישיות ורביעיות, כאשר הדובדבן שבקצפת היה הניצחון ההיסטורי 4-0 על טורינו החזקה בחוץ במחזור הסיום – דומנג'יני עם הראשון, ריבה עם צמד וגורי עם הרביעי שירה את אות הפתיחה לחגיגות של אחת האליפויות הסנסציוניות והמותחות שנראו באיטליה עד היום.
Serie A Greek Supporters)
כיום, בשנת היובל לאליפות היחידה בתולדותיה, לאחר קיץ עמוס ומוצלח למדי, קליארי שוב לא הצליחה למצוא את היורש של ריבה, את הכוכב האיטלקי שיוביל את הקבוצה להצלחה. ספק אם פרסונה כזו, חלוץ שכזה שיכול להוביל את הקבוצה ולכבוש מעל ל20 ו30 שערים בעונה, ייוולד שוב בסרדיניה. אין שני ל"ג'יג'י קול הרעם", אך מה שכן יש לקליארי בימים אלו זה את הסגל המאוזן ושיטת המשחק שמתאימים לה ומתאימים לדרך היחידה בה קליארי באמת תצליח להשיג משהו מלבד בריחה מקרבות התחתית.
קליארי היא לא קבוצה שתבוא לשחק את הכדורגל היפה, היא תלך עם הראש בקיר, שחקניה ישחקו עם הגב, עם הגוף, עם כל מה שיידרש. היא לא קבוצה שתשים את הדגש על הנעת הכדור והדריבל. לוח התוצאות, כמו בסבנטיז כך היום, הוא הדבר היחיד שחשוב לה. קליארי היא קבוצה שמשחקת במרכז השדה ודוגלת בכדורגל פשוט ותמציתי. היא יודעת לנצל את אחוזי החזקת הכדור הנמוכים שלה לטובתה. הטכניקה והאחריות האישית של שחקיה, וותיקים כחדשים, מוציאות ממנה את המיטב. בקליארי אין מקום לקוסמים לסופר-סטארים, מאז שריבה תלה את נעליו אין אף שחקן בקבוצה שכולם צריכים לעבוד בשבילו, בקליארי כולם חייבים לעבוד בשביל הקבוצה, את זה הבינו "אנשי האיים" מזמן.
אין זה סוד שקליארי עבדה קשה בחלון ההעברות האחרון. בחציו הראשון של החלון, הצליחה הקבוצה לכבוש את כותרות העיתונים בזכות כמה ידיעות מרעישות ומפתיעות למדי – ראשון היה זה הגרזן הבלגי של אינטר רדג'ה ניינגולן שהצטרף בהשאלה, השני היה ניהטן ננדז שפרץ במדי אורוגוואי במונדיאל אשתקד ועזב את בוקה ג'וניורס במפח נפש גדול לאחר ההפסד בגמר הליברטדורס. לאחר מכן היו אלה שניים מכישרונות העתיד של הכדורגל האיטלקי שנקראו לדגל – ג'ובאני סימאונה חלוץ פיורנטינה שנרכש ולוקה פלגריני שרק נקנה ע"י יובה מרומא ומיד הושאל לקליארי, נחתו במהירות מסחררת בסרדיניה גם הם. לא עברה יממה מאז חתימתו של סימאונה וגם רובין אולסן שוערה השבדי של רומא הגיע לקטוף את אפודת השוער הראשון בקבוצה והשלים בהגעתו קיץ מוצלח ומדויק להפליא עבור קליארי.
שני שחקנים, שונים ודומים למדי מייצגים עבורי את קליארי של 2019-20 בצורה הטובה ביותר – ז'ואאו פדרו ורדג'ה ניינגולן. לפדרו, הברזילאי-פורטוגלי, מעולם לא יהיה מקום בסגל הכוכבים של ניימאר או רונאלדו. זה לא משנה אם הוא נתן הכל בניצחון המפתיע על נאפולי וכבש כבר שלושה שערים מפתיחת העונה. אין לו את המראה, את הנתונים הפיזיים או את היכולות המרשימות, אך כשיש צורך במי שיחתוך את הכדור בחדות אל הרשת, הוא יהיה שם.
השני, ניינגולן. על אף שהוא רק שחקן מושאל בקליארי, מתאים הוא כמו כפפה ליד לרוח המועדון. למרות ההערכה לה הוא זוכה הן במולדתו והן באינטר על עבודתו הקשה, אין משחקו נאה לעין כמו משחקם של דה-בריינה או הזאר. הוא תמיד יהיה "האחר", זה שיעדיף את הגליץ' על הדריבל, את הטיל על ההקשתה. הברבור השחור הנצחי של בלגיה שמצא את מקומו בסגל של מי שמסתמנת בתור הסוס השחור של הליגה האיטלקית.
צבע, קסם ורב-גוניות ספק אם תוכלו למצוא בכדורגל של קליארי. מחויבות, טכניקה, כדורגל פשוט ורצון עז לנצח, תמצאו גם תמצאו. אפשר לאהוב את הכדורגל של קליארי, אפשר גם לסלוד ממנו, אבל אי אפשר שלא להעריך את הפרויקט של רולאנדו מאראן שמצליח אט-אט להסתנן אל אחת הפסגות הצפופות באירופה.
להתברג לתוך הטופ 8 יהיה הישג יפה ונאה. גם גנואה עושה רושם שהתחזקה ופיורנטינה תהיה טובה מאוד השנה עם ריברי.
וכמובן שיש גם את טורינו ואטאלנטה וזה בלי להזכיר אפילו קבוצות כמו פארמה ואף ססואולו שיכולות להיות יעילות ומסוכנות.
יש המון משחקים תחרותיים באיטליה, פשוט שיטת הליגה הסדירה מורידה לטמיון את כל העניין וההשקעה של רוב הקבוצות, כי סיפור על האליפות לא ממש היה וגם אם כן, התקיים בין 2-3 קבוצות.
כשיעבדו על שיטה יותר נכונה וחכמה מבחינה ספורטיבית, נהיה עדים להתעוררות כללית וכלכלית של יתר הקבוצות.
אבל עד שזה יקרה..נמשיך לחלום על זה בכתבות צבע של תקופת החגים ולקראת השנה הלועזית החדשה..נתעורר ונררה שוב שעולם כמנהגו נוהג.
אשרי המאמינים.