דמיינו לכם משל: אתם רווקים עשירים, בעלי תאבון להצלחה ולאישה יפה ובפניכם עומדות שתי נשים לבחירה. לשתיהן יש חבר אשר להן הוא לא נותן את הכל, אפילו רחוק מזה, וכל אחת מהן פוחדת לעזוב מהחשש שלא יבוא אחר במקומו.
האחת, לא כל כך מוצלחת, עם התנהגות שיש שיאמרו וולגארית לפעמים, במאזנה חובות רבים, והיסטוריה של מירור החיים לכמעט כל חבר שהיה לה בשנים האחרונות.
השניה, גם היא במגמת ירידה של יופי, אך נאמנה, בעלת נכסים וכסף, עם התנהגות שלא פעם מעוררת השראה.
שתיהן רוצות לעזוב את החבר הלא מעריך אך מחכות להחלטה שלך, הרווק העשיר. במי תבחר?
ועכשיו, דמיינו לכם שלראשונה קוראים הפועל ת"א ולשניה קוראים מכבי חיפה.
וההקשר הוא פשוט.
בשנים האחרונות נדמה שכל ביקורת שעולה כלפי החבר הלא מעריך, יעקב שחר שמו, נתקלת בערימות של תירוצים והשתקות מהחשש שרחמנא ליצלן ישמע יעקבל'ה שמישהו מעז לערער על החלטותיו הלא כל כך מוצלחות (בלשון המעטה) בשנים האחרונות, יעזוב ויהפוך אותנו לאשדוד עם תארים.
אותנו, את המועדון עם האיצטדיון הכי יפה בארץ, עם קהל שהעמיד ממוצע גבוה יותר בהגעתו למשחקים מאשר אלופת המדינה בשלושת השנים האחרונות, שקנה 12 אלף מנויים השנה כש"מסע הרכש" מסתכם עד כה בדרינצ'יץ' וסאן מנחם, המועדון עם מסורת מהוותיקות ומהמפוארות בארץ ובעיקר מועדון בריא כלכלית ללא שקל חוב למישהו בעולם כולו.
בא מר כבירי, ולקח לו דווקא את מועדון הפועל תל אביב. לקח עם מיליוני דולרים של חובות, קבוצה חצי מפורקת, מועדון שנכנס להבראה כספית מרוב צרות, ועם אלרואי ידעי אחד.
אין לבנאדם אחד בעולם הזה את הזכות לזלזל במה שנתן יעקב שחר למועדון מכבי חיפה בעשרים השנים האחרונות, אבל יש תחושה, איך לאמר, שזה כבר לא זה. שהוא שבע, שהוא לא בדיוק מבין את כללי המשחק ומתמיד במשחקי האגו שלו מול שחקנים, שמצידם לא ממהרים לחתום במועדון והסבלנות שלנו כקהל, תמה עוד לפני שהעונה התחילה.
אז מר שחר היקר,
עם הרבה הערכה וכבוד, אם לא נאה לך החברה, ואם אתה לוקח אותה כבר כמובן מאליו, שחרר אותה. שחרר אותה למישהו שיאהב וייתן לה את מה שמגיע לה. כי כרגע, אתה רחוק מאוד מלספק את צרכיה.
