ביום ראשון, 25 בפברואר, יחלפו בדיוק תשע שנים מאז שהקריירה של יוסי בניון הגיעה לשיאה. מאז משחק החוץ של ליברפול באיצטדיון סנטיאגו ברנבאו במדריד, נגד ריאל בשמינית גמר ליגת האלופות. מאז הרגע המדויק בדקה ה-82 כשההגבהה של פאביו אאורליו מצאה את הראש של מס' 15 באדום, שנגח לרשתו של איקר קסיאס. עבדכם הנאמן הוא אוהד ריאל מדריד. שרוף. אבל גם הוא, באותו רגע, בחר לשמוח עם יוסי. זו היתה הפסגה הגבוהה ביותר אליה הגיע כדורגלן ישראלי, ככל הנראה אי פעם. לא היה, וכנראה שגם לא יהיה, רגע יותר מוזהב לשחקן (ואעז ואומר – אפילו ספורטאי ישראלי) מאשר הרגע הטהור הזה.
תשע שנים עברו. יום למחרת היארצייט, יוסי בניון יעלה עם קבוצתו הנוכחית, מכבי פ"ת, למשחק בית נגד הפועל עכו. תעצרו רגע ותקראו את המשפט הזה שוב. אותו אדם, בהפרש של תשע שנים, בסיטואציה הפוכה לחלוטין. ממשחק באיצטדיון אגדי, מפוצץ בהיסטוריה, עם קהל שממלא את היציעים, במסגרת ליגת האלופות; למשחק באיצטדיון ריק מאדם, ביום שני בערב, בין שתי קבוצות מהפלייאוף התחתון של הליגה הישראלית. דמיינו את זוהר ארגוב שר בקניון ברמלה; דמיינו את ברוס ספרינגסטין מופיע לוועד העובדים של חברת החשמל; דמיינו את פיקאסו מרסס גרפיטי על תחנת הרכבת תל אביב ההגנה. זו כמובן ההחלטה שלו, ושלו בלבד, אבל אי אפשר שלא להסתכל על המצב הזה ולתהות: האם כל זה לא יכול היה להיגמר אחרת?
יום שלישי. 24 במאי, 2016. איצטדיון טדי, ירושלים. השעון קרוב לתקתק 11 פעם. קונפטי ממלא את האוויר. אוהדי מכבי חיפה חווים, לראשונה מזה 18 שנה, זכייה בגביע המדינה. ובמוקד: יוסי בניון. הוא ניגש לראיון שלאחר המשחק ומודיע: זהו זה. סיימתי את הקריירה עם טעם מתוק. תואר אחרון עם הקבוצה שאליה בחרתי לחזור. סגרתי מעגל. הגיע הזמן לתלות את הנעליים.
כמה ימים לאחר מכן, כינסה מכבי חיפה מסיבת עיתונאים חגיגית. מיד בשוך חגיגות הגביע, מחוץ לאיצטדיון סמי עופר, התיישב יוסי בניון לצדו של הבעלים, יעקב שחר והודיע רשמית על פרישה ממשחק פעיל. קליפ מלא ברגעים יפים הוקרן על המסך הגדול. בניון זכה לחולצה ממוסגרת עם המספר 15. בדרך אפילו השיגו ברכה מוקלטת מספרד, מהחבר לשעבר לקבוצה, פרננדו טורס. במבטא ספרדי כבד הוא אמר לו "TODA, YOSSI". כולם היו נרגשים.
בניון ערך שורה של ראיונות פרידה. סיפר שלא תמיד הסתדר עם האוהדים בירוק, בטח לא בשנה האחרונה, אבל עדיין זוכר להם את הטוב. וגם הם לו. במסיבת העיתונאים, אחד מהאוהדים העניק לו זר פרחים בירוק. רבים תהו מה יהיה הצעד הבא, אבל בניון, כמו בניון, בחר לשמור את הקלפים קרוב לחזה.
כעבור כמה חודשים התמונה התבהרה: בניון ישמש כפרשן המרכזי של ערוץ הספורט. במשך שנה, לבוש בחליפה שאליה לא היה באמת רגיל, התייצב בתכנית "שער השבת", חייך את חיוכו הנצחי, ושמר – כמו תמיד – על יחסים טובים עם כולם. והצופה ממוצע התיישב בבית, וחייך יחד איתו. פעם בשנה, בחמש פלוס גולד, הוא יראה שוב את כל הרגעים היפים: החלומות על אייאקס, האליפויות בארץ עם מכבי חיפה, סנטאנדר, ווסטהאם, הגול ההוא בברנבאו. סיפורה של קריירה מופלאה שנגמרה בדיוק ברגע הנכון.
מתישהו הפרשנות תיגמר. הוא ינסה סוכנות שחקנים, יסתובב בכמה קבוצות בתפקידים מקצועיים (לא "מאמן" חלילה), פעם בשנתיים אחרי הקמפיין הכושל התורן שמו יעלה בתור מועמד לנבחרת. פעם ברוטציה עם נמני, פעם כמאמן ראשי, פעם כמנהל מקצועי או אחראי על מחלקות הנוער. שנתיים אחר כך, הוא יפתח בית ספר לכדורגל בדימונה, העיר בה גדל. בדרך יכתוב טור במדור הספורט של "ידיעות אחרונות", תחת הכותרת "בניון בועט". מדי פעם ידחוף איזה משפט פרובוקטיבי על דמות מהכדורגל של היום. משהו שאימפריית מוזס לא תהסס לדחוף בכל הפלטפורמות שלה כדי לקבל כניסות וטוקבקים. כסף הוא כבר לא יצטרך. גם לא תהילה. אפשר לשוט בשקט.
אין דרך לדעת אם החיים שאחרי הכדורגל עבור בניון היו נראים טוב. אולי מזה הוא בדיוק חושש, כשהוא מסרב לפרוש. וזו כמובן ההחלטה שלו, ושלו בלבד, ואם הוא עדיין נהנה – זו זכותו המלאה להמשיך. אבל אנחנו, הצופים מהצד, אלה שיושבים בטריבונה או מול המסך, לא יוכלו שלא להסתכל על השנתיים האחרונות, רצופות הסכסוכים, המאבקים, התביעות המשפטיות, העלבונות, ההדלפות ומעל הכל תחושת התסכול העמוקה, ולתהות האם זה יכול היה להיגמר אחרת.
מצד שני, כנראה שאין יותר ישראלי מאשר לפרוש לא בזמן. כל ראשי הממשלה בהיסטוריה הישראלית תמיד הלכו הביתה מבוזים, מודחים, מושפלים – או עם שלושה כדורים בגב. העיקרון של "להישאר על הגלגל" מנצח הכל. חייבים להישאר רלוונטיים, אחרת אף אחד לא יזכור אותך. בתוך התפיסה הישראלית הרדופה, אלמוניות פירושה מוות. לכן גם שחקני העבר שלנו כל הזמן נמצאים בפריים. בתקשורת, בעסקנות, כל הזמן דואגים שהשם ימשיך להיזכר. לא מוכנים לתת להיסטוריה לדבר בעד עצמה.
ולכן זה כנראה הגיוני שבניון לא פורש. או יפרוש רק שנים אחרי הזמן המתאים. כשאחריו שובל של אוהדים מאוכזבים, ממורמרים, כשהפריים שייזכר ממנו יותר מכל זה לא הגול ההוא בברנבאו; אלא אותו בערב אפרפר באיצטדיון טדי, יושב על הספסל במשחק גביע נגד הפועל מרמורק.
ביום שני בערב, יוסי בניון ירשום עוד משחק בקריירה מפוארת. קריירה שזכרונה העצום יילך ויתעמעם עם הזמן. בכל פעם שידרוך על הדשא באיצטדיונים ריקים ושכוחי אל, נזכור פחות ופחות את רגעי הזוהר, את המגרשים המלאים, את הילד מדימונה מלהטט כשפלאשים של מצלמות בכל העולם חורכים את שולי נעליו. ורק אני אשב מול המסך ואתהה:
האם כל זה היה יכול להיחסך מאיתנו?
