מאת יובל שניידרמן
10:00 – בוקר המשחק. מטריפים כל אוהד ואוהד ומחדירים בו אווירת מלחמה. אחרי משחק שבו השחקנים נתנו את כל כולם בחצי גמר גביע המדינה, האמנו שאפשר. האמנו שאפשר לבוא לבית מכבי, לתת הצגה ביציע כמו שרק אנחנו יודעים ובסופו של דבר גם לנצח סוף כל סוף את הכתומים בחוץ.
17:30 – שעה וחצי לפני שההסעה יוצאת לדרכה, אוהדים מתחילים למלא את רחבת אולם הקריה. אווירה טובה, בירות ושירים מרימים את מצב הרוח לקראת המשחק שעבורנו שווה ערך למשחק אליפות.
19:00 – הגלגלים מתחילים לנוע ואנחנו עושים את הדרך לראשל"צ. שוב שירי היציע נשמעים ברקע כשגם אפקט המתח מורגש באוויר.
19:45 – התמקמנו ביציע, תלינו שלטים וגם הדגלים עלו לאוויר. השנאה ההדדית בין הקהלים בלטה מחימום הקבוצות וקללות נזרקו מכל צד.
20:30 – ג'אמפ בול. מכבי שלנו פותחת את המשחק בצורה נהדרת ועולה ליתרון מוקדם.
המשחק הלך והתקדם ויכולת הקבוצה שלנו הלכה ודעכה. כמה שלא ניסינו לדחוף אותם קדימה, הם עשו שני צעדים אחורה. מנגד, ראשון תפרה שלשות ללא הרף ועל פניי ועל פניי כל חבריי לארגון ניתן היה לראות את תחושת האכזבה והתסכול. השחקנים שלובשים על גופם את הגופייה עם הסמל של מכבי ביזו אותו, ירקו עליו וזרקו על שני דברים שכל אוהד רנדומלי יכול לבקש – מלחמה עד הרגע האחרון וכבוד לסמל.
המשחק נגמר בתבוסה. ההפסד הזה כאב מכל הפסד אחר בשבע שנותינו כארגון המעודד של מכבי אשדוד. במהלך השנים, למרות שלא חווינו הצלחה של ממש מצד הקבוצה, תמיד ידענו להרים את הראש, לתמוך ולעודד בכל משחק כי תמיד הרגשנו שהטוב עוד לפנינו. לצערנו, נראה שכבר כמעט שתי עונות שלמועדון יש שאיפה להגיע למקום הכי נמוך שאפשר באמצעות פרידות מאנשי מקצוע שתרמו להצלחת המועדון, מינויים שהתבררו ככושלים במקומם וצוות סקאוטינג שצלח בהחתמת לא מעט שחקנים שמעין לא מקצועית נראים זרים לענף.
עתידנו לוט בערפל. לא יודעים מה יקרה עם הקבוצה שלנו. אם ירידה ללאומית תוציא את המועדון לדרך חדשה, ותהפוך את הקבוצה לכזו שהמטרה והשאיפות שלה הן להגיע הכי גבוה שאפשר, אז כן צריך לרדת לליגה הלאומית.
יום שלישי, שעה חמש, ספורט 5?
אנחנו כאן לפניכם, נשאר גם אחריכם. מכבי בטוב וברע.
