יוני 2002, גמר מונדיאל. ברזיל נגד גרמניה. אני רואה את המחצית הראשונה בגדוד שלי בדרום רמת הגולן, השעה שעת צהריים. קוראים לנו לעלות לאוטובוס, לנופש גדודי בקיבוץ גינוסר, כמה דקות נסיעה. אנחנו מוחים, לא מוכנים לעלות לאוטובוס, אבל אומרים לנו לא לדאוג, נגיע ישר למחצית השנייה. איך שהוא עלינו עליו בתום המחצית.
הייתה טלוויזיה באוטובוס שלא באמת עבדה, אין סמארטפונים שאפשר לראות בהם את המשחק. אני לא בטוח שיצאנו בכלל מהש.ג. עד שנגמר המשחק, כן, הפסדתי את המחצית השנייה, בה רונאלדו כבש צמד והביא גביע עולמי חמישי לברזיל, הנבחרת אותה אני אוהד. היו הרבה דברים קשים בצבא, אבל את זה לא אשכח אף פעם.
אמרתי – לא עוד. 4 שנים חלפו, ה-9 ביוני 2006. משחק הפתיחה של המונדיאל, גרמניה המארחת נגד קוסטה ריקה. מאות אלפי גרמנים ממלאים את שדרות אונטר דר לינדן המפורסמות בברלין ורואים את הנבחרת שלהם מנצחת 2-4 ואני ביניהם. שבוע לאחר מכן כבר התחילו מבחנים של סמסטר ב' בשנה א', אבל ידעתי ששום דבר לא ימנע ממני מלראות את אלופת העולם, ה'סלסאו' במשחק הפתיחה שלה מול קרואטיה.
ידעתי שאני חייב לראות את הרביעייה הקסומה, הקאודרדו מאג'יקו של ברזיל – רונאלדיניו, קאקה, רונאלדו ואדריאנו שאז היה בשיאו. יש שאמרו שזו תהיה הנבחרת הגדולה בהיסטוריה – היה לה את רונאלדו הענק, רונאלדיניו רק חודש אחרי שזכה בליגת האלופות וכבר הושווה למראדונה, קאקה הנהדר, רוברטו קרלוס, מהמגינים התוקפים הגדולים במשחק ושחקן אהוב על כולם, וגם קאפו, מהמגינים הטובים בדור האחרון, השחקן היחיד בהיסטוריה ששיחק בשלושה גמרי מונדיאל, וזה שהניף את הגביע האחרון. אמרסון הקפטן הנוכחי, זה רוברטו התזזיתי, לוסיו הקשוח במרכז ההגנה, דידה בשער, רוביניו וז'וניניו על הספסל. נבחרת מושלמת, על הנייר.
לאצטדיון האולימפי בברלין הגעתי בלי כרטיס. הקצבתי לעצמי 150 אירו לרכישה מחוץ לאצטדיון, אבל היו לי עוד 100 רזרבים. השתמשתי גם בהם. המשחק לא היה מדהים, וגם ברזיל כהרגלה איכזבה כשהציפיות ממנה היו גדולות. אבל זכיתי לראות את אגדות הכדורגל הללו בעיני באצטדיון נהדר, וגם זכיתי לראות את קאקה האהוב עושה את זה ׁ(המוזיקה לא קשורה, אבל לא פוגעת).
כל ההקדמה הזו היא כמובן בקשר למשחק השלום שנערך אתמול בין כוכבי נבחרת ברזיל לשעבר לכוכבי נבחרת ישראל, שלמען האמת, בפני עצמה מרשימה מאוד בסטנדרטים מקומיים, כמובן אלמלא הייתה מתחרה מול נבחרת שכמעט כולה זכתה בגביע העולמי.
אז נכון, רק משחק ראווה, והחבר'ה כבר לא צעירים וחלק עם כרס, והמשחק התנהל בקצב איטי ודי משעמם, שחקני ההגנה הישראלים לשם שינוי החליטו לעשות הגנה בניגוד לחבריהם הצעירים יותר לנבחרת, ונגמר "רק 2-4". קיוויתי לראות קצת יותר תרגילים, קצב יותר טוב, ואולי גם איזה הפנינג לקידום השלום והאחווה כפי שהבטיחו בחברה המארגנת.
הלכתי למשחק עם הילדים שלי, גם הם, למרות שכבר יחסית בעניין של כדורגל, בתוספת עם השעה המאוחרת, הפקקים והעיכוב בתחילת המשחק, די השתעממו, ועדיין התרגשו לראות במו עיניהם שחקנים מסדר הגודל הזה, אחרי שהפעם הקודמת והראשונה שבו הוא ראה שחקנים בארץ הייתה בפלייאוף העלייה מליגה ב' בין עירוני אשדוד לעירוני קריית מלאכי.
ועדיין, למרות השעמום, הנסיעה הארוכה והמעייפת, היה מרגש ונחמד. אני יודע שהייתי מתבאס ומתחרט אם לא הייתי הולך. זאת לא סתם נבחרת גדולה שמגיעה, שחקנים היסטוריים. האינדיקציה הלא רשמית הטובה ביותר? 5 מהם נכללים ברשימת 50 הגדולים בדור האחרון לפי הספר 'אגדות דשא'. ארבעה מהם ראיתי באותו משחק בברלין, ואליהם נוסף ריבאלדו, אחד השחקנים הכי אנדרייטד בדור האחרון וכמובן בבטו, השוליה של רומאריו בזכייה הראשונה עם שערי מאני טיים חשובים. וגם אמרסון שהיה הקפטן של אותה ברזיל ב-2006 ו הברומטר של פאביו קאפלו ואדמילסון החביב.
אז הנה הרזומה בקטנה של נבחרת ברזיל:
זכיות בכדור הזהב – 4
מדליות זהב במונדיאל – 10 (9 שחקנים, קאפו פעמיים)
שערי מונדיאל – 22 (8 לריבאלדו, 6 לבבטו, 3 לסזאר סמפאיו, 2 לדיניו, 1 לקאקה ו1 לאדמילסון)
בעיטות חופשיות שנוגדות את חוקי הפיזיקה – 1.
לסיום אי אפשר שלא להתייחס לעניין יוסי בניון. אני אוהד מכבי חיפה, חושב שהוא טעה ויכול להבין אוהדים של מכבי חיפה ששורקים לו בוז במשחקים נגד חיפה. קשה לי עוד יותר להבין אוהדים כאלו ששורקים לו בוז במשחקי נבחרת ולא יודעים לעשות את ההבדלה, אבל נניח אבל מה שקרה אתמול פשוט היה מכוער כל כך, במשחק ראווה עם אגדות מכל העולם, בחרו לא מעט אנשים להתמקד בעניין הזה, יכלו לא למחוא לו כפיים, או לא לעודד, אבל בחרו לשרוק בוז פעם אחר פעם. זה כמו להזמין את המחותנים העתידיים לארוחה משותפת ראשונה ולריב לעיניהם עם הדודה במופגן.
מצד שני אני לא חושב שההחלטה לסמן את אוהדי מכבי חיפה כהתגלמות כל הרוע היא נכונה, הביקורת מוצדקת, אבל אני חושב שזו יותר הבעיה שלנו כחברה ובטוח שזה היה קורה באצטדיונים אחרים לשחקנים אחרים. רק אתמול כשהודיעה שהיא לא מאשרת לערוך משחק בינלאומי בזמן שנבחרות לאומיות שלנו משחקות, דבר שאגב מקובל בכל העולם, היא קיבלה המון תגובות נאצה מאוהדים ישראלים שרוצים לראות את מסי. קשה להילחם בחינוך ולשנות הרגלים של אנשים, אבל כן צריך להשמיע קול כנגד, בד"כ הודעות התמיכה פחות נשמעות, רק כשיש לנו משהו רע להגיד. בחצי השני כשישראל תקפה לצד שלנו, הדרומי, שבו כנראה היה פחות ריכוז של אוהדי מכבי חיפה, עודדנו את בניון ושרנו לו כל פעם שנגע בכדור, שחקן שאחראי לכל כך הרבה רגעים גדולים גם כאוהד מכבי חיפה וגם כאוהד נבחרת ישראל.
לא חושב שאוהדים של קבוצות אחרות היו שורקים בוז במשחק ראוה.
יש בחיפה בעיה קיצונית בלתת כבוד מינמלי לשחקנים, יותר משאר הקבוצות בליגה.
(אגב בטדי לא שרקו בוז במשחקי נבחרת , גם לא לבירם כיאל…)